פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יצחק שמיר: "זוהי ארצי"

      עם נפילת ממשלת יצחק שמיר ב-92' נכנסה ישראל לסיוט האימים ששמו "תהליך השלום" - החל מאוסלו, עבור באינתיפאדת אל-אקצה, דרך הרס ההתיישבות היהודית בגוש קטיף ועד למלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה. עבור מי שראו עצמם נציגי ישראל הראשונה, שהודחו מהשלטון ב-77', ירידתו של אחרון הנפילים מדור הקמת המדינה שהיה נאמן לארץ ישראל, יצרה לשבריר שנייה היסטורי חלון הזדמנויות להגשמת חזונם המדיני, שפירושו המעשי היה חורבן ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ההיסטורית.

      כך צריך לזכור את יצחק שמיר, מגדולי מגניה של הארץ, אדם שהאמין בנס תחייתו של העם היהודי בארצו, מקסימליסט בתפיסתו הציונית. יוסי בן אהרן, מנהל לשכתו, סיפר לי שפעם, בתום דיון ממושך עם ג'יימס בייקר, אמר לו מזכיר המדינה האמריקני שככל ששמיר חושב שהוא - בייקר - מתנגד להתנחלויות, עליו לשמוע כיצד בוש (ג'ורג' בוש האב) מתנגד. שמיר הקשיב ואמר: "This is my land", נקודה. סוף. בייקר הביט בו המום ועבר לנושא הבא.

      גם עכשיו, 20 שנה לאחר שיריד ההבלים של אוסלו התפוצץ בפנינו, יכולנו לקרוא אתמול שמא בגלל שמיר החמצנו משהו בהסכם לונדון בין פרס לחוסיין. לא ייאמן שמוסיפים לטמטם את התודעה הציבורית בסיפורים הללו, שחוץ מפרס וחסידיו איש לא התייחס אליהם ברצינות. לא רק רודפי השלום המקצועיים שהקימו פה תעשייה המפרקת אותנו לדעת, גם שמיר הבין שהקרב הוא על התודעה; לכן הקפיד לומר: "זוהי ארצי" ולא של עם אחר.

      לכאורה, תפיסה לא מתוחכמת, לא מהסוג שיקדם אותך בקרב אנשי ה"שלום", המבינים את האחר רק לא את עמם. אבל התפיסה הפשוטה הזאת עמוקה מני ים והיא המפתח להישרדות ולשלום אמת. מנהיג ישראלי צריך לומר את האמת לכולם: הארץ הזאת היא ארצנו. פלשתינה היא השם שהעניקו הרומאים במאה השנייה כדי לנתק הזיקה בין יהודה (כפי שנקראה אז) לבין היהודים. לכן בחרו בשמם של הפלשתים - גויי הים שנעלמו מהאזור מאות שנים קודם - בתקווה שאיש לא יזכור מי בניה האמיתיים של הארץ הזאת. יצחק שמיר עמד בצומת ההיסטורי הזה להזכיר לנו את בסיס הציונות: העם היהודי חזר הביתה. זה התרגום המעשי לרעיון "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי.

      שמיר הופל ואוטובוסי אוסלו הגיעו

      האירוניה האכזרית היא שדווקא מפלגות הימין הפילו את שמיר, ואף התפלגו ואיבדו עשרות אלפי קולות. איש עצבי הברזל הופל בידי אלה ששכחו לאמץ תכונה זאת. לתימהוננו, אפשר להיתקל בהם עדיין פה ושם. שמיר הופל ואוטובוסי אוסלו הגיעו. או אז, קמה תנועה בקרב תומכי ההתיישבות שאימצה את סיסמתו של שמיר; הקבוצה נקראה "זו ארצנו". לקח עמוק וחשוב לכל מקטרגיו של בנימין נתניהו בקרב המחנה השמרני.

      מזכירים את ה"איפוק" שלו במלחמת המפרץ. האיפוק נבע מניתוח קר של המצב. שמיר, ממפקדי הלח"י, לא נרתע מלהילחם כשנדרש, אבל עשה זאת מתוך ראייה לאומית רחבה ולא משיקולי יוקרה פופוליסטיים. המשוואה הזאת עבדה גם ביחס לפיתויי ה"שלום" והחיבוק ("אתרוג") שיכול היה לקבל מאנשי תעשיית השלום, לו? נכנע להזיותיהם.

      שני עמודי בועז ויכין של הציונות היו ההתיישבות והעלייה. שמיר לא זנח גם את העלייה. לזכותו תיזקף סגירת שערי ארה"ב בפני יהדות בריה"מ. "אחרי 48' אין יהודי חסר מולדת", אמר לאמריקנים, ודרש לא לקלוט יהודים שהיגרו מבריה"מ. כך הופנה בשנות ה-90 זרם העולים העצום ארצה. גם פעולה זאת נבעה מההכרה הברורה ש"זאת ארצנו", זה הבית היחיד של יהודי העולם, והגלות אינה נורמה שיש להשלים עימה. ראוי להעלות זאת על נס היום, שעה שנציגי ישראל בעולם נמנעים מלדבר על עלייה, פן יעוררו זעם בקהילות היהודיות בתפוצות. ביום לווייתו של יצחק שמיר צריך לחזור על קריאתו ליהדות העולם לעלות ארצה, כלומר לשוב הביתה.