יוזמי המחאה המקוריים, למשל יצחק אלרוב ואנשי מהפכת הקוטג', חברי "ישראל יקרה לנו" והיוזמה לפירוק הריכוזיות - אלה שהתחילו אותה והקריבו רבות כדי להילחם בריכוזיות הכלכלית, בהשתלטות של המונופולים ושל הקרטלים החמסניים על הכלכלה, ובניצול המחפיר של הצרכן הישראלי על ידי טייקונים מפקיעי מחירים, המונעים ממאות אלפי משפחות לגמור את החודש - נדחקו הצידה. את מקומם בחזית המחאה מעניקה התקשורת לקבוצות שוליים קיצוניות שאיתן היא מזדהה, קבוצות שאינן מעוניינות באמת במלחמה בריכוזיות, אלא בשימוש באלימות כדי לממש אג'נדות פוליטיות קצוניות.
כיסוי נרחב ניתן גם לפוליטיקאים מהשמאל הקיצוני כדב חנין וכזהבה גלאון, שבעבר לא נלחמו נגד המשטר הכלכלי הריכוזי והנצלני שהסוציאליזם הקים בישראל, ועתה הם מתחזים כמגיני העובדים והצרכנים. התקשורת מסייעת להם לרמות את הציבור ולהשתמש במחאה כאמצעי להפיל ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות באמצעים לא דמוקרטיים. הכוונה שלהם היא להמליך במקומה ממשלה שתקים מדינה פלשתינית, עניין שלא לשמו התעוררה המחאה. חלק אחר בתקשורת שוקד על זילות המחאה, וכל קבוצת ילדים הכועסת על המורה הופכת לסנסציה ומקבלת סטטוס מחאתי.
לאוניברסיטאות חלק מכריע בעיצוב מדיניות ה"מגיע לי"
"הרוב הגדול של המשתתפים והתומכים במחאה עושה זאת בגלל משהו שאפשר להגדיר כחרדת פרנסה", טוען בצדק איתן אבריאל ב"דה מרקר", "אנשים חרדים שלא יוכלו למצוא עבודה, להתקדם בעבודה, ששכרם לא יאפשר להם לקנות דירה או לסייע לילדיהם". אבריאל, המצביע על הפער התודעתי שבין העובדים בשירות הציבורי, שהכנסתם הדי-גבוהה מובטחת וכך גם הפנסיה, לבין עובדי הסקטור הפרטי החיים בחוסר ביטחון תעסוקתי, אינו יורד לשורשי החרדות האלה ומדוע נוצר בישראל חוסר ביטחון תעסוקתי.
שיחות עם רבים מהמוחים, ובהם בוגרי אוניברסיטאות, מלמדות שהם גילו שהתארים במדעי החברה והרוח שרכשו בעמל רב ובהוצאה גבוהה, אין להם ערך כשהם מבקשים עבודה. על מחלקות מדעי הרוח והחברה השתלטו פרופסורים בעלי תפיסה אידיאולוגית שמאלנית, שבמקום לחנך ולהעניק ידע לתלמידיהם עוסקים באינדוקטרינציה פוליטית, בהנחלת תפיסת עולם פוסט-מודרניסטית וניאו-מרכסיסטית, המסוגלת לכלכל ויכוחים עד אור הבוקר והרגשה של אנטי ממסדיות אמיצה, אך לא להכין אדם להתפרנס בכלכלה מודרנית.
לאוניברסיטאות חלק מכריע בעיצוב מנטליות עולם שלישי של מדינת "מגיע לי" בקרב האליטות בישראל, בייחוד "התרבותיות", במיקוד האובססיבי שלהן בפוליטיקה של הקנאה, המתחזית לשאיפה לשוויוניות ולחלוקה "צודקת" של ההכנסה הלאומית. זו אמורה לרדת כמן מן השמיים בלי שנצטרך לשמור על תמריצים כלכליים כדי ליצור אותה בשפע.
הפוליטיזציה של מקומות העבודה פגעה בכלכלה
ההסתדרות פגעה קשות בהרחבת התעסוקה בישראל והרסה את הביטחון התעסוקי. הנוקשות שבה קיבעה את יחסי העבודה ואת רמות השכר ומנעה יצירת מקומות עבודה רבים, בייחוד לעובדים בתחילת דרכם, כשפריון העבודה שלהם נמוך. מעסיקים חוששים, בצדק, שהעסקת עובדים חדשים תכניס אותם לסד של הוצאות ושל התחייבויות (לתנאים סוציאליים ולהפרשות לפנסיה) שלא יוכלו לעמוד בהן. לכן הם נמנעים מכך.
הפוליטיזציה של מקומות העבודה שהנהיגה ההסתדרות הרעילה אותם ופגעה קשות בפריון של העובד הישראלי - שני שלישים בלבד מזה של העובד האמריקני. במקום להתרכז בייצור, נאלץ העובד הישראלי לכלות את כוחותיו באינטריגות ובתככים שוועדי העובדים מתמחים בהם. התפוקה הנמוכה גרמה לרמת השכר העלובה של רוב עובדי ישראל. הממשלה, הכנסת והפוליטיקאים המאיישים אותן הם, כמובן, הגורם המרכזי בהגבלת הצמיחה הכלכלית של ישראל. כמחצית מהתוצר של ישראל מנוצלת על ידי הממסד הפוליטי, חלק נכבד על פעילויות המזיקות לכלכלה, ובהן מיסוי כבד, מערכת חינוך כושלת או מעורבות ממשלתית המחייבת רגולציה ענפה וביורוקרטיה. למחאה האמיתית, אם תשרוד, נכונו לפיכך מאבקים רבים לפני שתצליח להבטיח לישראל כלכלה מתפקדת, ולישראלים קיום בכבוד.