"אני ומשפחת אלפרון זו לא עסקת חבילה"

ארבע שנים ימלאו בקרוב לרצח יעקב אלפרון, ואהובה אומרת שהכל עדיין עוצמתי כל כך. "אני ממשיכה לנהוג בג'יפ הכסוף שלו ומרגישה הכי קרובה אליו, כאילו הוא יושב פה לצידי. אני מסתובבת ברחבי הארץ ומרצה לפני מי שרק מוכן להקשיב. אני רוצה שיעלה ספק אצל האנשים, שיבינו איזה איש מצחיק יעקב היה, איזה אבא 'קוּל', איזה בעל מדהים. לחיות לצידו היה חוויה. בחיים לא תהיה לי עוד אהבה כזאת. זה לא הוגן שהוא יעזוב את העולם בלי שאנשים יבינו שהוא היה הרבה יותר מאיזו חותמת בעולם הפשע".

אלפרון, שנחשב למלך העולם התחתון ושהוגדר על ידי המשטרה "ראש משפחת פשע", חוסל ב?2008 על ידי מטען חבלה במכוניתו. הרוצח עדיין לא נתפס. "לא מובן לי איך המשטרה, עם כל המודיעין המתוחכם שלה, אפילו לא עצרה חשודים, אבל אני כבר למדתי להרפות ולסלוח - גם לאלה שהפכו את ילדיי ליתומים ואותי לאלמנה. אני לא יודעת מה היה ומה יהיה, אבל יש אלוהים בשמיים. מימיי לא חיפשתי נקמה".
השקט לא חזר לחייה של אהובה אלפרון (47). להפך. רק בשבוע האחרון נעצרו חשודים בניסיון לרצוח את גיסה, נסים אלפרון, בפיצוץ מכוניתו ברמת גן. בניה, דרור (25), אלעד (24) ועומר (19), נכנסים ויוצאים מבתי הסוהר (ראה מסגרת). בתה קים (23) עברה לגור בארה"ב. בבית יש עוד שלוש בנות - בגילי 15, 12 ו?9.

"השם אלפרון לא תמיד שווה פשע ובתי סוהר. ממש לא. הכי קל להעצים ולנפח כל מעשה שובבות ולהפיל האשמות, בזמן שלילדים אחרים היו מעבירים את זה ואפילו לא חושבים לפתוח תיקי חקירה. שופטים כתבו בהחלטות שלהם שהמשטרה הגזימה. יש לי בחדר השינה תיק על כל ילד, ולפחות 25 מההאשמות נגדם בוטלו. מבחינתי, זה הניצחון שלי - ההוכחה שהבן שלי דיבר אמת, ושאני הייתי שם בשבילו והאמנתי לו. תמיד האמנתי לתומי שאם אהיה מספיק נחמדה, אז יקבלו אותנו ויקשיבו לנו. אבל אני כבר יודעת ששום דבר לא ישתנה. נמאס לי להיות נחמדה".

חשבת לעזוב את הארץ?

"כן, אבל חלק מהילדים שירתו אז בצבא ולא רצינו לפצל את המשפחה. ארבעה חודשים אחר כך, יעקב נרצח. זה מפתה להיות במקום שלא מכירים אותך ולהתחיל הכל מחדש, עם דף חלק ונקי, בלי ששופטים אותך או שרודפים את הילדים שלך רק בגלל מי שאבא שלהם היה. קים עזבה את הארץ וברחה לניו יורק, היא לומדת באקדמיה למשחק של לי שטרסברג. היא רצתה לחיות במקום שבו לא ישפטו אותה והיא לא תהיה מסומנת, שאות הקין לא ירדוף אותה".

את באמת לא מבינה למה מסתכלים אחרת על המשפחה שלך?

"אני אם יחידה לשבעה ילדים מקסימים. יכול להיות שאני מצטיירת בעיני אנשים כאמא שמגוננת על ילדיה בכל מחיר, אבל המודל הזה עובר בגנים - לגונן בדם ובאש על הצאצאים שלך. אנשים אמרו הרבה דברים, אבל למדתי לסלוח ולהעביר. מה הברירה? ללכת בתחושת רדיפה? לגדל ילדים בפחד? זה כבר לא חיים. בחרתי בחיים נורמליים עבור כולנו".

כשאהובה מדברת על חיים נורמליים, היא מתכוונת בעיקר לאחת ההחלטות הראשונות שקיבלה אחרי מות בעלה: ניתוק מוחלט של הקשר עם משפחתו. "אין בינינו שום קשר. לא רבנו, ולא היה אירוע מסוים שהוביל לנתק. אהובה אלפרון היא לא עיסקת חבילה עם משפחת אלפרון. יעקב נרצח ויצא מהמשוואה, ואני קמתי והחלטתי שאני בוחרת בחיים עבורי ועבור ילדיי. יש מספיק אנשים שנפגעו סביבי ושילמו את המחיר. מעכשיו, אני מדברת רק על אהובה".

עד כדי כך מנסים בני המשפחה להתנער מהתדמית הבעייתית, שעוד בימי חייו של יעקב הם שינו את שמם לאלפרין. אהובה סיפרה כי בעלה אף רכש פוליסת ביטוח חיים תחת השם אלפרין ימים ספורים לפני מותו. כשבנם הבכור דרור חגג בר מצווה והרב בירך אותו בשם "דרור אלפרון" - חתן השמחה מיהר לתקן אותו: "קוראים לי דרור אלפרין".

היא אישה יפה, מטופחת מאוד, לבושה במיטב האופנה. בסלון הבית ברעננה פזורות כריות צבעוניות, אהילים מעוטרים בפרחים אדומים ובעלים ירוקים, ובובות בשמלות רקומות. "את הכל אני עושה במו ידיי", היא מתגאה. מישהו כאן הקפיד לא להשאיר חלל אחד ריק בבית בן שתי הקומות. על הקיר צילומים ודיוקנאות של יעקב ושל בני הזוג יחד.

תמיד חיה בצילו, עד הבוקר הסתווי ההוא, שבו נדחקה אל החזית בעל כורחה. בזמן שעבר מאז הפכה מעקרת בית לבעלת קפה?בוטיק שפתחה, "אהובלי". פעם סיפרה שבעלי עסקים סירבו להשכיר לה מבנה, אז היא פתחה את בית הקפה במרפסת של ביתה.

"את יודעת, לפעמים החיים האלה נהיים כל כך כבדים שאני לא מאמינה שזה קורה לי, לאהובה הקטנה מכפר סבא. מה נהיה ממני? איך? בהתחלה כולם ייעדו אותי להיות רופאה. את כולם סיקרן 'את מי אהובה היפה תיקח?' וכשראו את יעקב פשוט לא האמינו. אבל תמיד הייתי כזאת, אחת שהולכת עם האמת שלה עד הסוף".

אנחנו יוצאות אל הגינה המטופחת. גמדים מחרסינה מפוזרים מסביב לצד נגיעות יצירה של בעלת הבית, דו"ח חניה של אחד הילדים באגרטל, ומסביב פריחה צבעונית. היא מציעה לי עוגה שאפתה, ונזכרת בערגה בימים הטובים ההם.

הם נפגשו לראשונה בחדר המיון של בית החולים מאיר בכפר סבא, כשאהובה בת ה?19 היתה בחדר המיון במסגרת השירות הלאומי, ויעקב, שהיה בן 29, הבהיל לשם חבר שלא חש בטוב. "היה לו שפם, ומייד חשבתי שהוא חמד של בחור, אבל אחרי 20 דקות של המתנה נאלצתי לאיים עליו שאם לא יעזוב את המקום אני איאלץ להזעיק את המאבטחים. למחרת הוא כבר יצר איתי קשר, והמצאתי כל מיני תירוצים כמו 'אתה לא הטיפוס שלי', 'יש לי חבר', אבל הוא לא ויתר. בסופו של דבר הסכמתי שיחזיר אותי הביתה. זאת היתה נסיעה של עשר דקות שנמשכה שעה וחצי".

ולא ידעת מי הוא, ובמה הוא עוסק.

"כשנסעתי איתו הביתה ראיתי ניידת משטרה ובה שוטר שהכרתי מחדר המיון. הוא שאל אותי: 'ההורים שלך יודעים עם מי את יושבת באוטו?' ולא הבנתי מה קורה. הוא ביקש מיעקב תעודת זהות, יעקב נתן לו רישיון נהיגה, התניע וברח. שאלתי את השוטר 'מה קרה?' והוא אמר, 'תעזבי, זה לא המיועד שלך. תשכחי ממנו', אבל אני כבר רציתי אותו, ולא היה אפשר לחזור לאחור. הוא הקשיב לי והכיל אותי. מייד בהתחלה אמר שהוא לא רוצה להרוס לי את החיים. התעקשתי שיבוא, ואז היתה עוד פגישה ועוד אחת. הוא עבר לגור בכפר סבא ונוצר בינינו קשר משמעותי".

הורייך ידעו עם מי את יוצאת?

"הם התחילו לשמוע שהבת שלהם לא עושה הרבה משמרות לילה כמו שהם חושבים. אמרתי להם שאין ברירה, זה הבחור שאיתו אני רוצה לחיות. אמא לא הפסיקה לבכות. היא אמרה לי: 'אני לובשת שחורים בחתונה שלך'. אחרי שנים היא התביישה ששפטה אותו ואמרה לי: 'יהיו לך חיים לא קלים, אבל תקבלי מאיתנו את רשת הביטחון כשתצטרכי'. היתה לנו חתונת פאר עם 1,200 מוזמנים. לא הכרתי שם כמעט אף אחד. אמנים עלו וירדו מהבמה בזה אחר זה, ורק אז התחלתי להבין שאני מתחתנת עם מישהו שאחרים מכירים הרבה יותר טוב ממני".

יעקב נהג לקרוא לה "נפוליאון קטן". היא קראה לו "סלבדור", בגלל ש"הוא היה אמן בנשמתו", לדבריה. "הערצתי אותו. בהתחלה לא היה לנו כלום - והיה לנו הכל. תמיד היתה בינינו אהבה. את יודעת איזו מתנה זאת? יש אנשים שעוברים חיים שלמים בלי אהבה. למרות הקשיים שעברנו, אם היו נותנים לי שוב את ההזדמנות לבחור - הייתי בוחרת ביעקב. כי יעקב הוא פס ייצור יחיד ומיוחד. הוא היה החברה הכי טובה שלי, תואם הדנ"א שלי, הוא העצים אותי, העריץ אותי, נתן לי לפרוח. היינו יחד 23 שנה, 15 מתוכן הוא היה בכלא. אבל גם כשהוא לא היה בבית, הוא היה נוכח.
"אני מתגעגעת לימים ההם. לבקרים שהייתי מתעוררת ומרגישה לא נעים על כל האהבה והפינוקים שהרעיף עלי. הייתי מלכה, והילדים שלנו - בני אצולה. ממש כך. והיו לנו הרבה צחוקים והומור בבית".

מה ידעו הילדים על העבודה של אביהם?

"יעקב מעולם לא הכניס את העבודה הביתה. הוא לא טייל בלילות, לא עסק בזנות ולא סחר בסמים. הוא אדם שיצא בכל בוקר לעבוד. היתה לנו חברה שנקראה 'דר אנרגיה', והוא התפרנס גם מגישור, וכבר 30 שנה יש לנו את מועדון 'הפלקה' בתל אביב. הוא ברח הרבה פעמים, לא היה הרבה בבית. מעולם לא הייתי מאחוריו או לפניו, תמיד הייתי לצידו. לא תמיד ידעתי מה הוא עושה, אבל הוא ידע שעל בגידה לא אסלח בחיים - כי ביתי הוא מבצרי".

ובכל זאת הוא ישב הרבה בכלא.

"לאורך כל חיי הנישואים שלנו, היו ליעקב בסך הכל שני מעצרים גדולים וכמה מעצרי בית. הוא ישב על סחיטה ואיומים, ועל זה הוא שילם את המחיר עד יומו האחרון, ללא הקלות. כולנו שילמנו. אני לא באה להתנצל על אף אחד, בעלי ישב בכלא שנים ואני כעסתי מאוד. חוויתי ועברתי איתו הכל, ומעולם לא כיסיתי עליו ולא הסכמתי עם טעויות שהוא עשה. אף אחד לא התחמק אצלי מעונש, גם לא הילדים. עשית מעשה - תשלם. אבל תשפטו את הבן אדם לפי מעשיו".

איך הילדים חיו עם הסטיגמה?

"כשלאחד הילדים היתה חברה במשך קרוב לשלוש שנים, חשבנו שהגיע הזמן לפגוש את הוריה. הזמנו אותם אלינו, אבל הם חששו לבוא. אחרי ארוחה טובה וכמה כוסיות הם השתחררו וכבר הרגישו חלק מהמשפחה. הסטיגמה נמחקה. בסוף הערב קבענו להיפגש שוב בסוף השבוע שלאחר מכן. בזמן שפיניתי דברים מהשולחן במטבח, שמעתי פתאום 'בום'. רצתי החוצה, ראיתי אותם שוכבים על הרצפה וצועקים ברוסית: 'אנחנו לא איתם, אנחנו לא שייכים למשפחה הזאת!' והם קמו ונעלמו. זה היה מעשה קונדס של יעקב, זה הצחיק אותו. הסברנו להם את זה למחרת, והכל נשכח, אבל את הקריאות שלהם 'יוזומואי, יוזומואי' (אלוהים, אלוהים; נ"י) לעולם לא נשכח. היו קטעים".

היה גם הרבה פחד, לא? עם כל ניסיונות החיסול והחשש התמידי לחייו.

"היו לי שנים לא קלות, אבל כשהייתי איתו, היה טוב. תמיד עבדנו קשה. יעקב לא עשה מיליונים. עד היום אני נאבקת לסיים את רכישת הבית שלנו".

בסרט "הסנדק" החיים של ראשי המאפיה נראים קצת יותר נוצצים.

"אני משלמת את המחיר בגלל הסרטים האלה. זה לא מראה את המציאות. את דרור, שרק איבד את אבא שלו, הפכו ל'יורש של האימפריה' ורדפו אותו על זה בכותרות. זה לא צודק".

"היום הארור", היא קוראת ל?17 בנובמבר 2008. בבוקר הגיעה עם יעקב לבית המשפט בתל אביב, שם הוגש כתב אישום נגד דרור, אז בן 21, ונגד בן נוסף, שהיה אז בן 15. "השוטרים הוציאו את הבן שלי מהמיטה כשהתיק של בית הספר מונח לידו. שאלתי אותם 'למה?' והם אמרו שמישהו היה חייב לדרור 3,000 שקלים והילד עמד לידו, וההוא הרגיש מאוים. השופט החליט ששניהם יישארו במעצר עשרה ימים".
"נשארתי לבד עם יעקב באולם הדיונים, והוא אמר לי: 'אהובל'ה, זה כבר לא אני. או שניקח את עצמנו ונעוף מפה למקום הכי רחוק או שהילדים שלנו יהיו הדור הבא'. התחלתי לבכות ולא הפסקתי. הייתי מרוסקת. יעקב אמר לי, 'אהובצ'וק, אולי נשתה כוס קפה יחד?' אבל לא יכולתי. עשר דקות אחר כך, כשהייתי באוטו, שמעתי דיווח ברדיו שמטען חבלה התפוצץ ברכב במרכז תל אביב. כיביתי. אמרתי לעצמי שאני לא מסוגלת לשמוע צרות של אחרים, יש לי מספיק משלי".

התחילו הטלפונים. "אשתו של נסים, שלא דיברתי איתה שנה וחצי, התקשרה ושאלה איפה יעקב. אמרתי לה שכנראה עדיין בבית המשפט. היא ענתה לי: 'לא, אהובה. מוסא פה, נסים פה, זלמן פה. יעקב לא עונה לי'. הרגשתי שהבטן שלי מתהפכת. התקשרתי לעיתונאי ושאלתי אותו אם יש משהו שאני צריכה לדעת. הוא אמר שלא, אבל אחרי דקה וחצי חזר אלי ושאל: 'אילו נעליים יעקב נעל?' עניתי: 'מה השאלה הזאת? נעלי ספורט לבנות'. והוא אמר שהוא כבר חוזר אלי.

"בינתיים הגיעו עוד שיחות טלפון מאנשים שיעקב קבע איתם פגישות ולא הגיע. אחד מהם היה ארקדי גאידמק. השיחה הבאה היתה שוב מהעיתונאי. הוא אמר לי: 'אני לא איש של בשורות, היום נגמר לו המזל'. לא הבנתי על מה הוא מדבר. הוא אמר: 'יעקב כבר לא יחזור הביתה'.

"ברגע אחד הבנתי שאני לבד. זאת מפולת של רגשות. צונאמי. את רוצה לרוץ, להיכנס לחדר, לסגור אחרייך את הדלת ולא לצאת. אבל האחריות מתדפקת בדלת עם שני ילדים עצורים, שני חיילים, ילדים קטנים בגן ובבית ספר. הטייס האוטומטי מתחיל לעבוד. הרי אי אפשר להחליף אמא.

"מייד הרמתי טלפונים לכל מי שצריך, ובהלוויה אלפים הצביעו ברגליים. אז הבנתי שלא רק אני אהבתי אותו. קיבלתי מכתבים, שירים, מברקים וציורים, קיבלתי אהבה מחברי כנסת, מאישי ציבור, מרבנים".

כשקמה מהשבעה, ביקשה מכולם לעזוב את הבית. "לקחתי את הבנות ואפינו עוגיות יחד, ולמחרת הלכנו לים. בחרנו לחיות את החיים. שלנו. ועדיין, המשטרה לא הרפתה. הכוכב הראשי מת, אבל בשבילם יש עדיין את דרור, את אלעד, מספיק כדי לקבל את הכותרות שמביאות להם את התקציב הבא. ויש את הרוצח של יעקב, שעדיין מסתובב בינינו. וזה פשע בעיניי.

"בשנתיים הראשונות כמעט לא יצאתי מהבית, ראיתי רק שחור?לבן. בשנה השלישית אחרי הרצח התחילו לבצבץ קצת כתמים של צבע, אבל עדיין לא ורוד. גם היום אני יודעת שלעולם כבר לא יהיה לי ורוד, אבל בחרתי, למען הילדים שלי, שהבית לא יהיה עצוב ושאמא לא תהיה עצובה. הכאב הזה הצמיח אותי. אני נחושה לנהל את המשפחה שלי ממקום של חוזק. אני לא רוצה רחמים, למרות שאנחנו כבר שנים לא במצב שכל המשפחה יחד. וזה לא פשוט".

ב?2010, לאחר שדרור נעצר בחשד לסחיטה באיומים, חגגו הכותרות על ניסיון התאבדות של אהובה. בזמנו פורסם כי היא אושפזה במצב קל בבית החולים מאיר בכפר סבא, לאחר שנטלה כדורי שינה בכמות מוגזמת. "מצבה הנפשי הקשה הביא אותה להתמוטטות עצבים", טענו אחיה, אבל היום היא מתייחסת לדברים האלו בביטול. "היה לי כל כך רע, ורק רציתי קצת שקט, אבל להתאבד? מי חשב על זה בכלל?"

אהובה היא אישה מאמינה, שבמשך כל השנים הקפידה לקיים ארוחות ליל שבת. "אני עדיין מאמינה באלוקים, למרות שיש לי חשבון גדול איתו. צריך לקבל את הרע בדיוק כמו שמקבלים את הטוב. לא הייתי שורדת את שעות המצוקה ללא האמונה".

את חושבת שתוכלי לחיות אי פעם עם אדם אחר?

"ברור לי שאחד כמו יעקב לעולם לא יהיה לי. הוא יהיה חייב להיות איש טוב לב, עם יכולת הכלה ענקית. ושיאהב אותי. אני צריכה איש אחזקה יותר טוב, שיתחזק אותי. איזה אינסטלטור, אולי".

ביום ראשון השבוע לקחה אלפרון פסק זמן מהצרות וזכתה למעט עדנה, כשבתה חגגה בת מצווה. זה החל בעוגת יום הולדת עם קצפת ונמשך בארוחת ערב במסעדה. "לא קיבלנו שום הנחה מעבר לעשרה אחוזים שמקובלים באירועים", היא מחייכת. "אולי נלך כולנו לשחק באולינג, אולי נצא לטיול בנות בסוף השבוע. משהו קטן, אינטימי, מי צריך יותר מזה?
"אנשים נסחפו עם ה'בת מצווש' הזה. אני לא מרימה הפקות. יותר טוב שהילדה תקרא ספר טוב מאשר לבזבז על בגדים או על אולם. כשהיינו במסעדה היא ביקשה ממני שנאמץ חתול רחוב. את זה היא תזכור לנצח. אני מקווה שביום ההולדת הבא גם דרור יהיה איתנו".

אפשר להרגיש בקול שלה שאת הנחמה, הגאווה וגם התקווה הגדולה שלה היא שואבת מבנותיה. במובן מסוים נראה שהן מאזנות את חייה ומעניקות לה את השקט שהיא כל כך מפללת לו משלושת הבנים.
"מה, קים קיבלה חינוך אחר? גדלה בבית אחר? דרור היה חובש בצנחנים. אלעד היה מאבטח מטוסים בצבא. קים היתה מפקדת ביחידת חובשים. הילדים נתנו מה שצריך לתת למדינה, ועוד ייתנו".

אנחנו נוסעות לחיפה, שם היא מרצה היום בפני עשרות נשים על סיפור חייה. היא משמיעה לי את הדיסק החדש של אייל גולן, אומרת לי להקשיב למילים ומצטרפת לשירה בקול צרוד, תוך כדי נפנוף ביד הפנויה.
"הביאו לי דיסק ואמרו לי: 'שיר מספר 7 - זאת את!'". והמילים בהתאם: "כל כך יפה ואין לה אף אחד / כולם רוצים אותה, לתת לה אהבה / אבל הם פוחדים להתקרב / למה לעזאזל איש לא ביקש את ידך? / חולפות שנים והיא לבדה".

זאת את?

"פוחדים להתקרב? ההפסד כולו שלהם. אני לא כזאת מפחידה. לפני כמה זמן הלכתי לבנק כדי לבקש משכנתא, וראיתי פחד בעיניים של האנשים. למה? אני לא מבינה. אבל היום כבר אי אפשר לפגוע בי כי כבר נפגעתי כל כך הרבה. הושטתי יד, ביקשתי שיעזרו לי, וכל הדלתות נטרקו בפניי. אבל אמרתי לעצמי, 'אהובל'ה, לכי עם האמת שלך'. בטפטוף הזה אני מאמינה, ולא בגל הצונאמי. אני עוברת ממקום למקום, ממועדון למועדונית, לפעמים ללא תשלום. המשימה שלי היא להגיע לכמה שיותר אנשים ולספר את הסיפור שלנו".

עוברי אורח מזהים שהיא דמות מוכרת, אך לא זוכרים מהיכן. היא נהנית להזדהות. "אני אהובה אלפרון, אלמנתו של יעקב אלפרון", היא אומרת. "אני מגדלת את שבעת הילדים שלנו".

באולם הקטן מתגודדות כמה עשרות נשים, רובן מבוגרות. יושבות סביב שולחנות עגולים עם ספלי חרסינה לבנים.

"איפשהו, מתישהו, הבנתי שטעיתי, אבל שתקתי ולא חיפשתי תירוצים", היא פותחת בגילוי לב. "בלילה הראשון שהוא ישן בבית, אחרי שחזר ממאסר של שמונה שנים, היה ניסיון הרצח הראשון. שמו לנו מטען ברכב, וכשהוא קם בבוקר הוא ראה את החוטים. אני רק רציתי לברוח משם עם הילדים.

"הניסיון שני היה לפני בר המצווה של דרור, כשיעקב יצא לחלק הזמנות. צרור המעטפות נפל לו מהידיים. הוא התכופף להרים אותו, ורכב ירה עליו. ירה וירה, מחסנית שלמה. הרחוב הזדעזע. הוא נכנס הביתה המום, אמר 'ירו בי'. ומאז היו עוד כמה ניסיונות. אני רוצה שתבינו איך זה לחיות ככה, כשאת יודעת שאת בטווח, וכל הזמן יש סביבך שמונה מאבטחים.
"דרור נאסר בגלל התנסחות לא נאותה. הוא אמר למישהו 'תהיה פוזיטיבי'. השופטת כתבה שבמילה פוזיטיבי יש איום. היום הוא מסיים תואר בכלכלה וניהול. ילד שמשתחרר מהכלא הוא לא אותו הילד שהיה בבית. דרור יהיה חכם אם יעזוב את הארץ. שם יהיה לו הכי טוב, רק ככה הוא יוכל להצליח.

"אני כל הזמן אומרת לילדים: 'המלחמה שלכם היא לא לחפש את הרוצח אלא לרחם עליו. המלחמה שלכם היא בספרים ובמחברות'. אני מנסה לתת להם דוגמה אישית. בקפה?בוטיק שלי אני נותנת הזדמנות לבוגרי שנקר. אני מקדמת עם ח"כ אריה ביבי חוק לעידוד ולתמיכה במשוררים. זה סיפור חיי. אני לא רוצה שלאנשים תהיה דעה קדומה על אדם רק בגלל שם משפחתו. כל אחד עובר דברים קשים בפן האישי, הזוגי, הכלכלי, לכל אחד יש את הצרות שלו. אבל אני כאן כדי להגיד לכן לא לפחד. לזקוף ראש - ולבחור בחיים".

היא מסיימת את ההרצאה, כמו תמיד, בשיר "שמע ישראל" של שרית חדד, ומזמינה את כולן להצטרף אליה לשירה. "שמע ישראל אלוקיי, עכשיו אני לבד / חבק אותי אלוהיי, עשה שלא אפחד / הכאב גדול ואין לאן לברוח / עשה שייגמר, כי לא נותר בי כוח".

ואז מגיע שלב השאלות. אחת הנשים שואלת אותה אם יש לה עדיין שומרי ראש. "ממש לא", היא אומרת. "אני מעולם לא הייתי המטרה ומעולם לא הואשמתי בכלום. אני אולי נראית עדינה, אבל אני אדם חזק שהיו לו את תעצומות הנפש הנכונות כדי להוביל את הילדים לדרך אחרת. עובדה, איך זה שילדיי סיימו כמצטיינים בכל מקום?"

בסיום הן מוחאות לה כפיים. בקהל יושבת גם לודמילה תיכון, אשתו של מי שהיה יו"ר הכנסת, דן תיכון. היא מודה שהיה לה קשה לשמוע את אהובה, ולמרות זאת נשארה והקשיבה. "קשה לשבת ולשמוע שרק בגלל השם אלפרון, המשטרה מתייחסת אליהם בחומרה יתרה", אומרת תיכון. "לצערי, היא לא הצליחה לרגש אותי בדברים שלה או בשירה שלה. אני קוראת הרבה עיתונים, ואני יודעת שבמשפחה הזאת לא מדובר בטעות של פעם אחת שהחברה צריכה לסלוח עליה".

אהובה אומרת שהיא רוצה שיכתבו שיר לזכר יעקב, וחולמת שארקדי דוכין יכתוב את המילים. "אני מתחברת לכאב שלו, הוא מצליח לרגש אותי בכל פעם מחדש".

ומה אחר כך? ספר?

"הלוואי. אני מקווה שדרור ירים את הכפפה. אולי הוא גם יסכים להשתתף בתוכנית כמו 'האח הגדול', שכל המדינה תראה סוף סוף איזה כובש הוא".