"אנחנו נשארים בבית. בסך הכל פינו אותנו מאחד החדרים"

(צילום: דניאל בוק, עריכה: יאיר דניאל ויותם בן-דוד, קריינות: יאיר אלטמן)

בית-אל הוא יישוב שמתעורר מוקדם. בשש בבוקר, הערפל שאופף את הכביש, המתפתל בנוף של ארץ תנ"כית שכמו חלפה מהעולם, מתפוגג לאטו ומאפשר לתיאטרון האבסורד של הפינוי להתחיל. אחד השחקנים המרכזיים בסצינה הזו הוא הרב זלמן ברוך מלמד. הרב ברוך הוא שהגיע להסכם לפינוי מרצון, וגרם לנוער הגבעות והצמיגים להישאר מאחור. הוא שמנע את חזרתן של תמונות הזוועה מפינוי עמונה.

לא תמיד היה הרב מלמד ליברל כל כך. בהתנתקות הוא הוביל את ההתקוממות המפורסמת ביותר על הגג בכפר דרום. אך בנוף הבתולי של הרי בנימין משהו השתנה. בבוקר יום הפינוי הראשון בגבעת האולפנה ביום שלישי האחרון, הוא יושב לבד במכונית, ספק מדבר בטלפון ספק מתבונן, מחכה לבאות.

"די הופתעתי מההחלטה של הרב", מספר נפתלי פרידמן, סטודנט תוכנה בן 28, תושב גבעת האולפנה. "על הבית שלי, על העיקרון הזה דווקא הייתי מוכן להילחם", הוא מוסיף כמעט באכזבה. "לא בשביל למנוע את הגירוש, אף אחד לא יכול למנוע את זה. אלא בשביל להיאבק, לא לוותר, לומר - את זה אני לא מוכן שתעשו לי ואם תעשו לי את זה, יש מחיר".

נפתלי הכיר את בת זוגו גלית בישיבה בבית-אל לפני ארבע שנים. את ביתם הקימו בגבעת האולפנה משום שחיפשו מקום קרוב לרב ולישיבה. הפרידמנים הם זוג מתנחלים טיפוסי, אנשי ארץ ישראל, אידיאליסטים ונחושים.

"קמנו בבוקר, ברגע הראשון זה עוד יום כמו כל יום, ורגע אחר כך אתה רואה את הארגזים", אומרת גלית. כמה דקות עוברות, ופיני – ראש צוות הפינוי של משפחת פרידמן - דופק בדלת. גלית מכניסה אותו ואת שלושת העובדים שבו עמו. "כולם יהודים" – פיני מבטיח.

גלית מציעה למפנים בקבוק מים קרים, אך גם מבקשת להעביר מסר אידיאולוגי נואש של המשכיות: "מה שקורה כאן זה גירוש יהודים מהבית. אין בלבי כעס. זה קורה בגלל חולשה שלנו כעם ישראל. זה קורה כיוון שאנו עדיין לא מספיק מאוחדים, אנו לא מספיק אחים בידיעה. אני לא רוצה לעכב את הפינוי הזה, הוא לא קורה בגלל רשעות של אף אחד. זו פשוט חולשה שלנו. זה משום שאנו לא מספיק יודעים את הזכות שלנו על הארץ הזאת. הבית הזה יתפנה, אבל התפקיד שלנו לא נגמר בפינוי הזה".

נפתלי, אתה מרגיש שהמדינה בגדה בך?

פרידמן משיב בשתיקה רועמת. קשה לו עם המילה בגידה. "מה שאתה מתכוון אליו הוא אולי נכון לאנשים מסוימים, פוליטיקאים, אבל לא לרעיון, לא למדינה", הוא אומר לבסוף. "אנו נמשיך לאהוב, לבנות וליישב את ארץ ישראל. לא ישברו אותנו".

ובכל זאת, מאחורי פרגוד הנחישות של בני הזוג פרידמן ישנם רגשות קשים. בכל פעם שההר געש הזה מאיים להתפרץ, הם פונים לעניינים טכניים – איפה נשים את הספה, לאן נפנה את האגרטל.

רק כשמגיע הזמן לעקור את המזוזה, בוקעות המילים "אם אשכחך ירושלים" והעצב הכבוש של נפתלי פורץ בדמעות. "אנו אנשים שנוטים לריאלי אבל מאמינים ברגש", הוא אומר, כמעט מתנצל על שהעז להפגין משהו שעלול להתפרש כחולשה.

"אם היו מפנים אותנו מהמדינה זו הייתה מכה אמיתית", ממשיכה גלית. "אבל בסופו של דבר אנו נשארים בבית שלנו, בארץ ישראל. רק מפנים אותנו מאחד החדרים".

לקריאה נוספת:
פעילי ימין פלשו לדירות שפונו, וגורשו על ידי תושבי השכונה
המדינה ביקשה ארכה לניסור המבנים

לפנייה לכתב יאיר אלטמן: talk2yaira@walla.co.il