כל אחד מאיתנו היה אולי מאחל לעצמו פרידה מן העולם הזה כפרידתו של ישראל חופש, חבר קיבוץ אפיקים שהלך לעולמו שלשום בגיל 107. הוא מת מיתת נשיקה, סיפר לי בנו, לוי חופש, שעות אחדות לפני הלוויית אביו. ואני מאמין בכל מאודי לציור דמותו של הקיבוצניק האולטימטיבי, ישראל חופש, כפי שהיא מתוארת בפי הבן, לוי.
בימים של הפגנות סוערות, מחאות על החסר, האמיתי והמדומה, בחיי היום יום, היה חופש איש המעשה למען החברה שבקירבה הוא חי ולמען המחנה הפוליטי שאליו השתייך בנאמנות מופלגת כל שנות חייו הארוכות. נראה שהיה איש תמים משום שלפי חינוכו בתנועתו סבר כי את חייו עליו להקדיש לכלל, וכנראה ללא אגו. הקיבוץ, במתכונתו המקורית, לפני ההפרטה, היה משאת חייו עד הרגע האחרון.
כדי לחנך את צאצאיו הרבים, ובהם 35 נינים, הוא הקים קיבוץ וירטואלי, המתקיים כביכול, ברמת הגולן. ישראל חופש חילק את תפקידי הקיבוץ בקרב כל צאצאיו, ואלה אפילו רבו על מילוי התפקידים. אכן, מין חינוך משונה שכזה.
חופש חי את המדינה על כל התהפוכות שלה, ואין ספק כי מי כמותו היה יכול לקונן על החזון לעומת המעשה. אך לא. בהחלט לא. לא אדם כחופש יקונן על הקורה אותנו: הוא היה אופטימי ללא תקנה, מעולם לא התלונן, תמיד ראה את הצדדים החיוביים וחיפש את חצי הכוס המלאה. אכן מוזר, בייחוד בימים שבהם מבצבצים סממנים של אנרכיה.
חופש גם לא דילג בין המחנות הפוליטיים ולא התנסה במסעות דילוגים בתוך מחנהו, מחנה העבודה, יודע הפילוגים והמחלוקות. במשך שנים רבות שימש מזכיר הקיבוץ, ובעיקר התמסר לתיעוד הקיבוץ באמצעות ארכיונו. מחגיגות ה-100 של התנועה הקיבוצית הוא נעדר. הנימוק של זקן התנועה: "אני בתורנות". אבל מהו סודה של אריכות הימים שלה זכה חופש? "להיות אופטימי", אומר בנו, "לקום כל בוקר, בשעה שלוש או ארבע לפנות בוקר, ולדעת כי יש מה לעשות".
למעשה, עד לפני חודשיים היה חופש אדם צלול לחלוטין. הוא עקב אחרי הנעשה, אחרי החדשות, ועם בני משפחתו ניתח את אירועי היום. התוועדויות משפחתיות אלו לא היו כינוסים של תלונות ושל יבבות, אלא חיפוש אחר הצדדים החיוביים בחדשות היום. אכן, אדם מאוד משונה היה ישראל חופש. חבל כי, באמת, איך אומרים, והפעם זו גם אמת לאמיתה? הדור פוחת והולך.