חשיבותו העיקרית של ביקור הנשיא פוטין בישראל היא בעצם קיומו (נוסף על הנושאים המדיניים, הביטחוניים והכלכליים שעלו בשיחותיו עם הצמרת הישראלית). למדיניות הרוסית המסורתית באזורנו יש מימד של המשכיות - שליטי רוסיה לדורותיהם ראו במזרח התיכון אזור שבו יש להם אינטרסים מיוחדים. גם הצארים ניסו לקדמם באמצעות הכנסייה והמשטר הסובייטי על ידי התקשרויות ביטחוניות ומדיניות עם "קליינטים" מקומיים. גם ישראל מילאה בהקשר זה תפקיד. בתחילה מוסקבה סברה שישראל תוכל לשמש פיון אנטי מערבי על לוח השחמט של המזרח התיכון, אך תמיכתה האינטרסנטית המקורית הפכה לעוינות קיצונית כשהתברר לה שהמדינה היהודית קשרה עצמה למחנה המערבי והאנטי קומוניסטי. גם בישראל היו לסובייטים סייענים, בעיקר במה שהיתה אז מפ"ם ("סטאלין שמש העמים"), שאחדים מחבריה אף עברו את הגבול בין הזדהות פסיבית לאקטיבית, כולל גישה סלחנית כלפי העלילות האנטישמיות של המשטר הסובייטי, שאילולא מותו של סטאלין ב-53' היו עלולות להסתיים בשואה יהודית נוספת.
כמעט לאורך כל ימי המשטר הסובייטי המדיניות הפרו-ערבית והאנטי ישראלית, שהתבטאה גם בהספקת נשק בהיקפים גדולים לצבאות הערביים ולארגוני הטרור הפלשתיניים ובתיאום מודיעיני, היתה אבן פינה בהתמודדות הרוסית נגד ארה"ב במזרח התיכון.
גם פוטין מייצג המשכיות, אבל בהבדל חשוב מבחינת ישראל: אף שהיריבות בין רוסיה למערב צוברת תאוצה (יש המדברים אפילו על חידוש המלחמה הקרה), מוסקבה אינה רואה בגישה שלילית כלפי ישראל מנוף להידוק קשריה עם העולם הערבי. אדרבה, היא מנהלת מדיניות מאוזנת של "גם זה וגם זו". לישראל יש עניין בהידוק קשריה עם רוסיה, הן במישור הבילטראלי והן בהקשר לנושאים הנוגעים למזרח התיכון. עם זאת, ברור לשני הצדדים שקשרים אלו לא יוכלו לבוא על חשבון הברית שלנו עם אמריקה. הקשרים בין רוסיה לישראל מקיפים גם נושאים טכנולוגיים ומדעיים שונים, וכן עניינים בתחום הגז הטבעי (וגם בהקשר זה חשוב שישראל תסכם עם וושינגטון היבטים שעלולים להשליך על הקשרים הנ"ל). ישראל חייבת להיות ערה למתחים המדיניים הגוברים בין מוסקבה לוושינגטון, וסוריה היא רק דוגמה אחת. עניין אחר שמעורר מתיחות רבה יותר הוא מערכות ההגנה בפני טילים שוושינגטון מציבה באירופה נגד איראן, מערכות שמוסקבה רואה בהן איום והתגרות כלפיה. מפגש ה-G20 במקסיקו, שבו נפגשו פוטין ואובאמה בפעם הראשונה זה שנים, החריף את המתחים.
בין ישראל לרוסיה יש שותפות אינטרסים בנוגע לאיום האיסלאמיסטי (ושתיהן רחוקות מלראות את האביב הערבי באור ורוד כמו האמריקנים). בנוגע לסוריה, מבחינה הומניטרית, ישראל אינה יכולה להתייחס בשוויון נפש לנעשה שם, אך היא גם אינה שאננה בנוגע לתסריטים שעלולים להתרחש אם משטרו של אסד יוחלף במשטר שמניעיו לוטים בערפל. ברם, נושא שלגביו קיימת מחלוקת ברורה בין ירושלים למוסקבה הוא הגרעין האיראני. אמנם ירושלים מודאגת גם מגרירת הרגליים של המערב, שלעיתים מעוררת רושם שנועדה למנוע פעולה צבאית ישראלית לא פחות מאשר לבלום את הגרעין האיראני, אך רוסיה אפילו מסייעת לגרעין האיראני בדרכים שונות (אף שלהצהרתה, לא למאמץ למטרות צבאיות). האם ביקורו של פוטין יתרום לקירוב העמדות או להחרפת המחלוקת? נדע בעתיד. בינתיים, טוב שביקר כאן.