פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מגע אישי עם הדמוקרטיה הישראלית

      אלימות משטרתית, יחס משפיל ומניעת זכויות מעצורים. עו"ד ערן חרמוני סבור שהתנהלות המשטרה עם המפגינים במוצאי שבת היא תולדה של החלטה מלמעלה המבקשת לחסל את המחאה

      במוצאי שבת האחרון, הגעתי באיחור להפגנה כשאלפי מפגינים נלהבים וצמאים לשינוי של אמת בחברה, מילאו את הרחובות ולרגע הזכירו לי את המראות והקולות של הקיץ הנפלא של השנה שעברה, אשר סימן בקול תרועה עזה את היציאה מן האדישות של הציבור הישראלי, וגם המון תקווה לימים יפים שעוד יבואו. אך רק לרגע קט. חיש מהר נחתי בחיקה של המציאות הישראלית בת זממנו.

      לפני שהספקתי לשוב ולהיזכר בתמונות שריצדו על מסכי הטלוויזיה במהלך סוף השבוע, שהראו את המעצרים הכוחניים של דפני ליף ופעילי מחאה נוספים ביממה הקודמת, מצאתי את עצמי עם המון של מפגינים סגור ומכותר בתוך שרשרת אנושית של שוטרים שהפגינו עצבנות, דורסנות וברוטאליות רבה, כמי שמבקשים לומר מבלי צורך לפתוח את הפה: הלילה הזה נלמד אתכם לקח.

      מפעם לפעם דחפו השוטרים בכוח רב את המפגינים הכלואים, אשר התנגשו כתוצאה מכך במפגינים שעמדו בסמוך להם. תחושה קשה של חוסר אונים של מי שנמצאים בין הפטיש לסדן, התפשטה לה בקרב הנוכחים. לעיתים נתגלתה לה לפתע פרצה בכתר שנוצר והמפגינים יכלו להמשיך, להתקדם ולשטוף את הרחובות- כמי שמבקשים להראות כי אש המחאה בוערת וקיימת.

      "ואז התחילו המעצרים"

      ואז התחילו המעצרים. לא צריך סיבה מיוחדת. די לך שתבלוט יותר מידי לעין, תיראה כפעיל מרכזי, או סתם תעמוד במקום ובזמן הלא נכון, כדי שתיקלט בעיני אחד מקציני המשטרה שמיד יורה על מעצרך. רולטת המעצרים החלה להסתובב במהירות וידעתי שהלילה הזה עוד יהיה ארוך. לא עבר זמן רב עד שקיבלתי טלפונים מפעילים שבישרו לי על חברים שנמצאים בין העצורים: העלו את בר לניידת, עצרו גם את אוסטרינצקי, ועוד. ניגשתי ביחד עם חברי, עו"ד גלעד בראור לאחד מן הקצינים בשטח, הזדהינו כעורכי דין וביקשנו כי ימסור לנו להיכן נלקחים העצורים על מנת שנוכל לייצגם. נאמר לנו לגשת לתחנת לב תל-אביב. ניגשנו. ואז נאמר לנו שבעצם מדובר בתחנת גלילות.

      הגענו לגלילות לאחר השעה 2 בלילה, וזמן קצר לאחר מכן נכנסו בשער אוטובוסים של חברת דן, שלא שמשו למטרתם המקורית, קווי לילה המיועדים לבני הנוער בקיץ, אלא להבאתם של עשרות רבות של עצורים. חיש מהר התקבצו להם בתחנה עורכי דין רבים מקרב פעילי המחאה, אשר באו להטות שכם במלאכת הייצוג של העצורים. לדאבוננו נותרנו מרבית הלילה חסרי עבודה. למרות בקשותינו הרבות מהקצינים במקום, חרף הבטחות שניתנו לנו, ואף על פי שמדובר בזכויות הקבועות בחוק- פשוט לא נאמר לחלק גדול מהעצורים שקיימת להם הזכות להיוועץ עם עו"ד טרם החקירה וכי נמצאים בתחנה עורכי הדין אשר הגיעו לשם כך.

      פעם אחר פעם ניגשנו לקציני המשטרה ונענינו בזלזול ובעיקר באי אמירת אמת, וכך מנעו מהעצורים לקבל את זכויותיהם. אצל העצורים שכן פגשנו מצאנו מציאות עגומה: אזרחים ערכיים וטובים, "מלח הארץ", שהותקפו על ידי שוטרים ועליהם סימני חבלות, מפוחדים מכך שאוימו וקוללו על ידי שוטרים.

      העצורים אשר נעצרו אמש במחאה החברתית השתחררו ממעצר בגלילות, יוני 2012 (דרור עינב)
      "פשוט לא נאמר לחלק גדול מהעצורים שקיימת להם הזכות להיוועץ עם עו"ד" (צילום: דרור עינב)

      הלוואי שיכולתי להיות מופתע, אך הריטואל היה מוכר לי: מזה מספר חודשים שנופל בחלקי הכבוד לתרום תרומה צנועה למאבק החשוב הזה, ולהגיע בצוותא עם עו"ד בר-אור לתחנת המשטרה, כדי לפגוש את עצורי המחאה לאחר הפגנות. כל זאת במסגרת פעילותינו בצוות משפטנים מתנדבים של המחאה, אשר מובל על ידי עוה"ד ברק כהן ומרטין קייל. פעם אחר פעם נתקלתי באותן התופעות ממש: מעצרי שווא של פעילים מרכזיים שנקטפו לפתע תוך כדי ההפגנה מבלי שעשו דבר (כאשר סרטונים שצולמו גם מוכיחים זאת לאחר מכן), אלימות חמורה במעצרים, יחס משפיל בתחנת המשטרה, מניעת טיפול רפואי, איומים והפחדות. לא בכדי שחרר בית המשפט את כל העצורים שהובאו בפניו. העין השיפוטית יכלה קרוב לוודאי להבחין בנקל כי כגודל המעצרים כך גודל ההתעמרות והמחדל המשטרתי.

      בד בבד החל מסע ההסתה התקשורתי. כתבי המשטרה סיפרו ברצינות יתרה על גורמים בכירים במשטרה הטוענים כי אבנים נזרקו על שוטרים, מפגינים אלימים כלפי שוטרים, מצבורי צמיגים ועוד כהנה מעשיות וחזיונות מעולם המשל והאגדות. בכך נסגר המעגל שמתחיל כאשר המשטרה והרשויות מסרבות, תוך הצבת תנאים בלתי אפשריים, לספק למחאה אישורים ורישיונות לפעולות מחאה אמתיות, וכאשר אלו מתרחשות נעצרים "פורעי החוק" שהעזו לבקש ולמחות. וכיצד יצדיקו את מעצרם אם לא ילבישו עליהם תיק עם סיפורי תקיפה ואלימות? נותר רק לחכות שגם ימליצו על הכרזתה של המחאה כארגון טרור.

      מדובר בהחלטה מלמעלה - ולא מהמשטרה

      אני נזכר בקיץ שעבר כאשר השתתפתי כפעיל במאהל מודיעין, ותמיד נתקלנו ביחס שונה לחלוטין של הממסד הישראלי והמשטרה בפרט. המשטרה ידעה ורצתה בזמנו להכיל את ההפגנות, לחבק את המפגינים, לאפשר למחאה לבוא לידי ביטוי. עכשיו הכל הפוך. זה לא בגלל שהמשטרה לא יודעת איך להכיל את האירועים, זה בגלל שהיא לא רוצה. ההיפוך הזה בעמדת המשטרה איננו מגיע משום מקום, והוא תולדה של "רוח המפקד", אם לא של הנחיות ברורות, מהדרגים הגבוהים במערכת הפוליטית המבקשים לגדוע את המחאה באיבה. לא לאפשר לה בשום פנים ואופן לחזור לחיים.

      יש להצטער על כך כי משטרת ישראל אמורה להיות של כולנו, ואין זה מתפקידה להיות קבלן עבודות פרטי של המדיניות הפוליטית והחברתית של הממשלה הנוכחית. הגיע הזמן שבמשטרה יחליטו האם הם גוף פרטי של ממשלת ישראל, או גוף ציבורי של עם ישראל. תחליט או לא תחליט המשטרה, אני מציע לנו, לציבור האזרחים להחליט לבדנו. העתיד שלנו ושל מדינתנו תלוי בדבר. אלפי המפגינים שנתקלו במוצאי שבת בחומות בצורות, הוכיחו כי אין הם נרתעים והעניקו למחאה זריקת מרץ חשובה. עשרות העצורים שספגו יחס משפיל ומסוכן הוכיחו כי את המחאה הזו אי אפשר להפסיק, אפילו אם החליטו על זה בממשלה ובמשטרה.

      כולי תקווה כי מישהו יתעשת שם למעלה, יעצור את טירוף המערכות הזה ויזכור שאנו חיים במדינה דמוקרטית. עדיין.

      הכותב הוא יו"ר קבוצת "קול ישראלי" לציונות וסוציאל-דמוקרטיה, שימש בשנים 2004-08 כיו"ר המשמרת הצעירה במפלגת העבודה