נתחיל מהמסקנה: אין סיכוי שגוף ענקי ומסורבל כממשלה יפעל ביעילות. אין סיכוי שגוף, הפועל לפי שיקולים פוליטיים, לא ייכשל (ראו: החינוך והמשפט) או יסבול ממחדלים (מלחמות יום כיפור ולבנון). גם גופים פרטיים, שייראת הפסדים בשוק תחרותי מכריחה אותם להתייעל, או חברות ענק, סובלים מתפקוד לקוי. זו הסיבה שאחרי ניסיון נלהב ליהנות מהיתרונות של קונגלומרטים ענקיים, נאלצו לפרק אותם למרכזי רווח מבוזרים וקטנים יחסית. רק כך אפשר לנהלם כראוי.
הסיכוי לממשלה יעילה אינו גדול, כל עוד אין הבנה שאין דרך ליצור פיל שיתנהג כסוס מירוץ או ממשלה גדולה ויעילה. הסיכוי היחיד לממשלה יעילה הוא ליצור ממשלה קטנה, כפי שפעם קיוו שיעשו עם צה"ל, שהיה אמור להיות צבא קטן, חכם ויעיל. ואולם הפוליטיקה אינה מאפשרת זאת. ראש הממשלה נאלץ לבנות את ממשלתו רבת השרים לא לפי המודל של צה"ל (גם לא שיא היעילות) ולא לפי המלצות של ועדות מומחים, שניסו לשפר את תפקוד הממשלה והשירות הציבורי, ולא במקרה, כנראה, נכשלו.
הבולטת והיסודית בהן היתה ועדת קוברסקי-דרור מ-1989, שהמליצה לצמצם את תפקידי הממשלה ולמקד אותה במשימות מאקרו של הכוונה, ולא במשימות מיקרו של ביצוע (שיופרטו במידת האפשר); לצמצם את מעורבות הממשלה בכלכלה, בחברה ובמתן שירותים, ולשנות את התרבות הביורוקרטית המיושנת של השירות הציבורי. מסקנותיה לא יושמו.
למה? מפני שכמו הדו"ח האחרון של המבקר, גם הוועדות התמקדו בסימפטומים של המחלה ולא במחלה שבה לוקה המערכת הציבורית בישראל - גודל מנופח ופוליטיזציה משתקת ומשחיתה.
כעדותה של מירב ארלוזורוב, בעת שמבקר המדינה חיפש את ראשיהם של השרים, "הוא שכח לעסוק בנושא העיקרי: איך זה שבמשך 25 שנה יש בישראל מערך כבאות רקוב ומושחת, שאף ממשלה לא הצליחה לתקן". ארלוזורוב היתה מהמעטים שהבחינו כי בלהיטותו לדרוש אחריות מהשרים, התעלם המבקר מהעובדה שגם אם יש להם סמכות פורמלית, אין להם, ואין אפילו לראש הממשלה, עוצמה פוליטית לעמוד מול האחראים לריקבון של מערך הכבאות, כמו שאין כמעט איש המסוגל לעמוד בפני האוליגרכים והשיטה הריכוזית והמשחיתה שהם יצרו. השיטה הפוליטית חסרת האחריות מזמינה קבוצות לחץ, דוגמת ההסתדרות והרשויות המקומיות (הנגועות אף הן בפוליטיזציה כבדה, בשחיתות ובנפוטיזם), להרקיב את מערך הכבאות ואת סדרי התעסוקה שלו.
המבקר דורש מהשרים "קבלת אחריות", שפירושה האבסורדי הוא שפיכת עוד כספים למערך הכבאות הרקוב, בדומה למחאה הדורשת עוד כסף לרווחה, לחינוך ולכל משרד ממשלתי הטוען שהוא "חיוני" לרווחת האזרח ואפילו "מציל חיים". אך זריקת כסף לגוף רקוב רק מרעה את מצבו. כמו הוועדות הקודמות, גם המבקר התעלם מהסיבות האמיתיות להידרדרות של המערכת הציבורית, מהפוליטיזציה ההרסנית ומתקציבי הענק שאנו מעמידים לרשותה כדי להרוס.
שאלו את עצמכם למה תפוקת העובד הישראלי המיומן היא רק שני שלישים מזו של האמריקני, ומה תרומת הביורוקרטיה הממשלתית, ההסתדרות והאולגרכיה למחדל הזה, ותבינו מה הבעיה.