הייתי ממובילי המאבק על הגולן, ולאורך שנותיו שירתי כדובר ועד יישובי הגולן. אני יכול להעיד ממקור ראשון על האסטרטגיה שהובילה לניצחון. "העם עם הגולן" לא היתה רק סיסמה, אלא אסטרטגיה. הנחת היסוד של המאבק היתה שמדובר במאבק עממי ודמוקרטי - צריך לגייס את תמיכת ההמונים. הנחנו שהציבור הישראלי מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון בכל מקרה יתמוך בנו. החלק השני בכל מקרה יתנגד לנו. החלק השלישי - יתנדנד. ידענו שהחלק המתנדנד הוא לשון המאזניים, ולכן עלינו לרכוש את ליבו.
לפיכך קבענו כללים ברורים למאבק - להימנע ממה שירתיע את הציבור המתלבט וירחיק אותו, ולהשקיע את מאמצינו בגיוסו לטובת המאבק שלנו. לכן נמנענו מכל הפרת חוק, מכל אלימות, מכל ונדליזם, מכל חסימת כבישים ומכל אמירות קיצוניות ומתלהמות. מצאנו דרכים יצירתיות לבטא נחישות וחוסר פשרות - בדרכי נועם ובנתיבות שלום. מעבר לשיקול הטקטי, הסוג הזה של המאבק גם התאים לאופי של תושבי הגולן.
זה לא היה קל. קשה לתאר את תחושות הזעם והתסכול לנוכח הניסיון, לעיתים האובססיבי, של ממשלות ישראל לסגת מהגולן. מבחינתנו, היה מדובר בשבר של הערכים ושל האמונות שעליהם התחנכנו ושבהם אנו מאמינים, ושאותם הגשמנו בחיינו זה עשרות שנים. האיום לסגת מהגולן היה איום ממשי על עצם קיומנו - על מפעל החיים שבנינו בעשר אצבעותינו. זה היה איום על עקירתנו מבתינו, על חורבן קהילותינו ועל אובדן חלומותינו.
עקב הזעם האותנטי היה קל מאוד לגלוש לביטויי אלימות ולהפרת חוק. אילו נהגנו כך, היינו משחקים לידי יריבינו. התוצאה היתה, סביר להניח, שמאבקנו היה נכשל.
ניהול מאבק דמוקרטי ומכובד, כפי שניהלנו, מחייב מנהיגות חזקה, שתדע לעמוד בפרץ ולא לתת לקיצונים להכתיב את הדרך; מנהיגות שתדע לנשוך שפתיים, לספור עד עשר, לשמור על עצבי ברזל ולהשאיר ליריב לעשות את כל הטעויות.
המאבק החברתי בקיץ 2011 הזכיר לי את המאבק שלנו - מאבק מכובד, בלתי אלים, לא מתלהם. למעט אי אלו מעידות, זה היה מופת של מאבק דמוקרטי. ככזה, הוא הצליח לגייס את הציבור הרחב. שיעורי תמיכה אדירים והשתתפות פעילה של מאות אלפי אזרחים רק העידו על כך. גיוס ההמונים לאורך זמן והשתתפותם הפעילה בעוד ועוד הפגנות וצעדות הפכו את המאבק לכוח ציבורי ופוליטי אדיר, אשר הרתיע את הממשלה והביא להישגים משמעותיים. המשך המאבק בדרך זו עשוי היה להניב תוצאות משמעותיות ולשנות את פני החברה הישראלית.
והנה, כמו פרה הבועטת בכד החלב המתמלא, ראשי המאבק החברתי פועלים היום כדי להרוס את ההישגים של שנת המאבק הראשונה. עצביהם של ראשי המאבק לא עמדו להם, אולי הם הוסתו על ידי גורמים רדיקאליים שדחפו אותם לפינה הקיצונית.
מאבק מתלהם ואלים, חייבים להבין, רק ירחיק את הציבור, ולכן הוא נידון לכישלון. מאבק המבוסס על פריעת חוק, על אלימות, על ונדליזם ועל חסימת כבישים הוא מתכון בדוק לתבוסה. אין ספק שהפגנה שקטה של 300 אלף איש, כפי שהיתה אשתקד, מאיימת על הממשלה הרבה יותר מהפגנות אלימות, משום שהיא מבטאת את העוצמה של דעת הקהל.
אני תומך בכל ליבי במאבק למען מדינת רווחה וצדק חברתי. נטלתי חלק במאבק אשתקד: השתתפתי בהפגנות בקריית שמונה ובראש פינה, נאמתי בהפגנה בקצרין, פעלתי במאהל המחאה בקריית שמונה וכתבתי מאמרי תמיכה במאבק. ודאי שלא אהיה חלק ממאבק אלים ובלתי דמוקרטי. איני רוצה לדבר בלשון עבר ולומר לראשי המאבק: איבדתם אותי.
אבל אני כן רוצה לומר כי אם לא תתעשתו ותיסחפו לכיוון האלים, לא רק אותי תאבדו, אלא את הציבור הישראלי.