60 שנים (פחות חודש) חלפו מאז הדיחו "הקצינים הצעירים" את המלך פארוק והעבירו את מצרים לשלטון הצבא. ארבעה מורדים (מוחמד נאגיב, גמאל עבד אל-נאצר, אנואר סאדאת וחוסני מובארק) עמדו בראשה. אתמול הועברה הנשיאות ליד מנהיג האחים המוסלמים, מוחמד מורסי, אבל המועצה הצבאית עדיין חזקה והוא לא יוכל בלעדיה. אלא שגם היא לא תוכל בלעדיו. זו תוצאת הביניים המסכמת (עד כה) של "האביב הערבי" בארץ הנילוס, שנתמך בקוצר הראות של ארה"ב. על מה שיתרחש מעתה ואילך אפשר לומר בלשון ארכאית כי "ימים יגידו".
אמנם הידיעה על בחירתו של מורסי התקבלה בחגיגות נלהבות ברצועת עזה, וזה סימן רע, אבל ישראל אינה צריכה להתייצב בחזית הנגדית אלא לשמור על שתיקה מנומסת. אולי רצוי אפילו ששמעון פרס ובנימין נתניהו ישגרו לו מברק ברכה שגרתי. יהיה מעניין לעקוב אחרי תגובתו.
מורסי אינו לבד. הוא תלוי במועצה הצבאית, שבלעדיה לא ייכון הפרלמנט שבפניו הוא חייב להישבע אמונים. לצבא מעמד מיוחד בארץ הנילוס. הוא אהוד, והוא נשען על סיוע אמריקני. גם הכלכלה הלאומית. 80 מיליון פיות של צרכני מזון על כף המאזניים. בעולם של 2012 אין כבר כמעט ארוחות חינם.
הקשיים יתעוררו בהדרגה. כאשר מורסי יתקשה לגשר בין האינטרס המדיני-כלכלי של מצרים לבין אכזבת ההמונים, הוא עלול להידרש לתביעות פופוליסטיות. המודל הקבוע במזרח התיכון הוא להסית נגד ישראל. אלמלא כן לא היתה איראן שקועה בהתמודדות כה נטולת משמעות עם מדינת היהודים. מורסי עלול להעתיק את הדגם.
היציבות במזרח התיכון תלויה במערכת האיזונים הפנים-מצרית. לישראל יש בה עניין רב, אך באורח טבעי אין לה כמעט השפעה על יחסי הכוחות, שישתנו בהתאם למצב הכלכלי והחברתי.
המתווה הסביר הוא לנסות את נוסחת "העסקים כרגיל". ממילא מצרים לא מילאה את הציפיות שפרחו ביום שבו דרכו רגליו של סאדאת במשכן הכנסת ב-1977. מהות היחסים לא חרגה כל השנים מהסדר אי-לוחמה בתוספת אביזרי קישוט של שלום. עם המזער הזה עדיף לישראל להמשיך כאילו אין צורך בבירור מחדש ובתמורה.
דגל השלום שהתנוסס כל השנים בחצי התורן מעל היחסים עם מצרים ירד עם "האביב הערבי" לרבע התורן. פחות מזה לא בא בחשבון. הוא הדין בטרור מסיני. ישראל אינה יכולה לצפות כי מצרים תמחק את ארגוני הטרור בעזה, אבל בכוחה למנוע את פעילותם מתחומה נגד ישראל.
בחירת מורסי קשה לישראל, אבל עולה בקנה אחד עם ההסלמה המאפיינת את ההתפתחות האחרונה במדינות ערב. זה גל עכור, וישראל - המוסיפה לשמש וילה בג'ונגל - תצטרך לאומץ לב ולאורך רוח עד שיחלוף.