שכונה יהודית באבו דיס - ואלפי דירות לפלסטינים

שבועות אחדים לפני שנתניהו רקם את ה"דיל" עם הימין בפרשת האולפנה והבטיח פיצוי תמורת ויתור על חוק ההסדרה ופינוי שקט, התרחשה בירושלים הרחק מהכותרות דרמה פוליטית דומה. כבר שנים שהימין והדתיים בירושלים "תוקעים" בוועדת התכנון תוכניות בנייה של אלפי דירות לערבים. ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, ניסה לרקום עימם עסקה: אתם, הוא הציע, תאפשרו לי להעביר במועצת העיר את הבנייה לערבים, ואני בתמורה אקדם את התכנון המפורט של בניית השכונה היהודית קדמת ציון, שבפאתי אבו דיס על קו הגדר ליד חומת ההפרדה. הליכי האישור של השכונה היהודית הקטנה הזאת מוקפאים כבר שנים ארוכות בשל לחץ אמריקני.

תכונה רבה הייתה בירושלים סביב הצעת העסקה הזאת. ברקת זימן ללשכתו את ראשי הסיעות במועצת העיר כדי לדבר על ליבם, אבל לפחות בינתיים זה לא כל כך מצליח לו. בימין סבורים שברקת מנסה לקנות אותם בנזיד עדשים; ש"המחיר" שהוא משלם נמוך מאוד, ושהנזק של הבנייה הערבית שתתפרס על שטחים חדשים - גדול מדי. 300 דירות ליהודים באבו דיס תמורת אלפי בתים לערבים בתקופה שבה ירושלים נאבקת לשמור על הרוב היהודי - אינה הצעה אטרקטיבית מספיק מבחינת הימין.

אלא שגם השמאל בירושלים פוסל את העסקה המוצעת. מנקודת המבט שלו, לא הכמות קובעת אלא "האיכות". כי שכונת קדמת ציון, אומרים בשמאל, יושבת בדיוק על תוואי המסדרון, שעל פי ההבנות ההיסטוריות של ביילין?אבו מאזן ובמתווים אחרים, תוכנן לחבר את אזור יריחו עם הר הבית כמסדרון פלסטיני ריבוני; מעין "מעבר בטוח" שיחצה את ירושלים. "השכונה הזאת היא פיגוע קשה בסיכויים להסדר בירושלים", טוענים אנשי מרצ בעירייה, וגם הם אינם מוכנים לשלם את "המחיר המופקע" הזה, אפילו תמורת אישור להקמת אלפי יחידות דיור לערבים.

כמו מאחורי הרבה סיפורים פוליטיים בירושלים, גם מאחורי פרשת הקרקעות היהודיות באבו דיס מסתתר סיפור היסטורי מרתק. בראשית המאה ה?20, בשנים שבהן העיקה מאוד הצפיפות על תושבי שכונת מאה שערים, התאגדו עשרות משפחות מהידועות בירושלים של אז ורכשו מאות דונמים מאדמות אבו דיס. הרכישה נחשבה אז לכמעט "מעשה התאבדות" (מבחינה כלכלית), אבל הרוח הייתה גדולה. אליעזר שמאלי מתאר בספרו "זהב בירושלים" כיצד הילך באותם ימים המורה לטבע יהושע אביזוהר, מהדמויות המיתולוגיות בנוף הירושלמי של שנות ה-30, בין סמטאות מאה שערים ודיבר על ליבם של תושבי המקום שישקיעו ברכישת אדמות אבו דיס כדי להקים עליהן שכונה יהודית.

"'בית יש לך חביבי?' היה מורנו אביזוהר שואל ומתעניין. 'בית? איפה אדון?! בקושי יש לנו דירה כמו דיר והיא במרתף ובלי אוויר. בחורף כולנו קופאים בה מקור ובקיץ חם בה כמו תנור...' 'אז אנו רוצים לקנות אדמה ולבנות עליה בתים בשבילכם', היה מורנו אביזוהר אומר ומצטחק אל בעלי המלאכה והחנוונים העצובים ובת צחוקו הנוהרת מלבבת הייתה ומעוררת אמון בכל".

הפעילות הביאה להקמת "אגודת הדיירים". לפני האגודה עמדו שתי הצעות לרכישת קרקעות - האחת בבית הכרם, האחרת באבו דיס. לאחר ויכוח נפל הפור. ביום ל"ג בעומר אחד הקהיל אביזוהר את עשרות המשפחות שרשם בפנקסו - נשים, ילדים וזקנים - וכולם יצאו "לערוך סיור ומדורה בחלקת האדמה הגדולה באבו דיס, אשר נגאלה על ידי מורנו אביזוהר והקרן הקיימת לישראל". מדריכי הקבוצה והחבורה ממאה שערים הגיעו לשטח לאחר צעידה של שעות ארוכות. הם התבוננו בסימני החלקות שלהם, רקדו ושרו, פרקו את חבילותיהם מעל החמורים והפרדים והתכוננו לקיים במקום חגיגה גדולה.

אלא שלערבים במקום היו תוכניות אחרות. "המון ערבי מסתער ומזעיף פנים הקיף אותנו", רשם שמאלי. "הם צעקו: הסתלקו מכאן ואל תעלו מדורות על אדמתנו, ואיימו עלינו במקלות ושיסו בנו את כלביהם והמטירו עלינו אבנים... השארנו את הסלים ואת המזון והתחלנו לסגת אט אט לעבר ירושלים בצער ובבושת פנים". הנסיגה הזאת לא הייתה סוף פסוק. אביזוהר וחבריו המשיכו ברכישת הקרקעות במקום. מאות דונמים נרשמו על שם החברים, ובהם משפחתו של הרב הראשי של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק. חלק מהשטח הועבר עם השנים לקק"ל. אחרי 1948 נותרו הקרקעות בתחומי ירדן. הממונה הירדני על רכוש אויב ניהל אותן. אחרי מלחמת ששת הימים עברו הקרקעות הללו לאפוטרופוס הכללי, והוא איתר חלק מבעלי הקרקעות או את יורשיהם.

גם איל ההון היהודי ארווין מוסקוביץ', פטרונם של המתיישבים במזרח ירושלים, איתר חלק מהבעלים וקנה מהם אדמות. באותה תקופה כיהן כראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט. מוסקוביץ' והימין מצאו אצלו באותם ימים דלת פתוחה ואוזן קשבת. אולמרט קידם את התוכנית, וועדת התכנון המקומית הצביעה בעדה.

אלא שמאז היא תקועה בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה עם וטו ממשלתי לא פורמלי. גם בשטח השתנו התנאים: 450 מתוך 600 הדונמים שנרכשו על ידי יהודי מאה שערים אמנם נרשמו בטאבו על שמם, אך נשארו ברובם בצד המזרחי-הפלסטיני של חומת הביטחון, בתחום אזור B, שבו יש לפלסטינים שליטה אזרחית מלאה. הפלסטינים ניצלו את המצב, תפסו חלק מהאדמות ובנו עליהן, בין השאר את המכללה האיסלמית. במקרה זה איש לא עתר בבקשה לפינוי, להריסה או לניסור המכללה. על חלק אחר של הקרקעות בתחום אזור B (שבו עדיין יש לישראל שליטה ביטחונית) הוקם בסיס של מג"ב. בצד הישראלי, ממש צמוד לגדר, נותרו כ?60 דונמים, שהוקצו להקמת השכונה היהודית הקטנה.

בראשית שנות האלפיים קנה ארווין מוסקוביץ' שני בתים מערבים מקומיים ושיכן בהם שש משפחות יהודיות. במאחז יהודי סמוך, בשכונת מעלה הזיתים שבראס אל-עמוד, הובילה התחלה דומה לבניית שכונה של ממש, שבה חיים כיום מאות יהודים. אבל באבו דיס המרוחקת עוד יותר המהלך נתקע. כבר שמונה שנים שהמשפחות הבודדות חיות שם, הרחק מכל שכונה יהודית אחרת, באזור דליל יחסית באוכלוסייה ערבית. משפחות אלטמן, נבון, הורוביץ, ריבלין, גולדברג וגנוט על 23 ילדיהן עזבו בתים ותנאים נוחים ובאו לגור במקום מנותק שיש בו הרבה אוויר צלול ונוף מדהים, אבל אפס שירותים אלמנטריים שכל מקום אחר בירושלים נהנה מהם.

יהונדב הורוביץ, מתושבי המקום, הצביע השבוע על הר הבית הנשקף מביתו ועל בניין הפרלמנט הפלשתיני הנטוש שהוקם לא הרחק מהמאחז היהודי, ואמר: "זה כל הסיפור. אנחנו חוסמים את דרכם להר הבית ולחלוקת ירושלים ומצילים את אדמות היהודים שעדיין נותרו כאן". אבישג גנוט, אף היא מאנשי קדמת ציון, אומרת שאם היהודים לא יישבו על האדמות שקנו לפני 80 שנה, גם מה שנשאר ייתפס על ידי הערבים. "אנחנו כאן בגלל האידיאולוגיה, יושבים על תוואי המסדרון שהפלסטינים תכננו לחלק באמצעותו את ירושלים, ויש לכך ערך גדול בעינינו. החיים כאן לא תמיד קלים. המקום עצמו שקט, אבל הדרכים אליו סוערות, ולא פעם אבנים מושלכות לעבר הרכבים. בשבתות מביאים אורחים למקום כדי שיהיה מניין לתפילה בציבור".

משרד השיכון העמיד לרשות אנשי המקום שמירה - כפי שהעמיד במאחזים דומים בירושלים - אבל דווקא היחסים עם השכנים הערבים הקרובים תקינים, וילדי קדמת ציון נראים משתעשעים לא פעם עם ילדי המשפחה הערבית השכנה שדרה סמוך אליהם כבר שנים רבות. אחד מבני המשפחה, עו"ד במקצועו, אף ייצג את אחת התושבות היהודיות של קדמת ציון, בערעור על דו"ח תנועה שנרשם נגדה. השופט היהודי במערב העיר שפשף את עיניו בתדהמה כשהשניים הופיעו יחדיו כלקוח ועו"ד.

ראשוני התושבים בכפר אבו דיס מצאו את פרנסתם בקליעת סלים מצמח הדיס, הוא הסמר הגדל בערבות יריחו. ב-1967 היה הכפר אחד מ-28 הכפרים והשכונות שישראל סיפחה חלקים משטחם לתחום ירושלים. צעדי הסיפוח חצו לא פעם כפרים. הקריטריון המנחה אז היה צירוף לתחומי העיר של מקסימום שטח עם מינימום תושבים ערבים. בסיפוח אבו דיס מומש העיקרון הזה בקיצוניות. כ?12 אחוזים מהשטח, שהיה מיושב בדלילות, סופחו לתחום ישראל.

88 אחוזים משטחי אבו דיס נותרו מחוץ לתחום העיר. כמה שנים לפני שפרצה האינתיפדה השנייה הפך הכפר אבו דיס לסמל ולמותג פוליטי, שהתעצם ככל שגאו האלימות והטרור. העובדה הזאת הפכה את הוויכוח על הקמת השכונה היהודית במקום לקשה ועקשני במיוחד. תחילה היה זה מסמך ביילין-אבו מאזן שצייר את אבו דיס כסוג של תחליף להקמת בירה פלשתינית בירושלים עצמה. בפאתי השטח היהודי באבו דיס הוקם בניין הפרלמנט הפלסטיני, הניצב ריק עד היום. אך העיקר - אבו דיס הפכה לשער המזרחי של ירושלים ב"תוכנית המסדרון", שביקשה לקשר בין אזור יריחו ובין הר הבית ולאפשר לפלסטינים סוג של "מעבר בטוח" ריבוני משלהם בתוך ירושלים עצמה.

כשברק כבש את ראשות הממשלה ב-1999, הוא ביקש למסור לפלסטינים את אבו דיס ולהפוך אותה לשטח A בשליטה פלסטינית מלאה. הימין נלחם בתוכנית. אריק שרון הוביל את המאבק הזה, ובעזרת ש"ס והרב עובדיה יוסף - ניצח בו. יומיים לפני שהשטח עמד להימסר לפלסטינים פרץ גל אלימות שבישר את בוא האינתיפדה השנייה. אלי ישי הציע לברק לדחות בכמה ימים את העברת השטח לפלסטינים, והזמני הפך לקבוע. השטח נותר עד היום במעמד B בלבד (שליטה ביטחונית ישראלית ושליטה אזרחית פלסטינית). עד מבצע חומת מגן טיפחו הפלסטינים את אבו דיס כמרכז שלטוני עם זיקות חזקות למזרח העיר. בתחומי הכפר מוקמו לשכותיהם של מושל ירושלים הפלסטיני ושל המיניסטריון לענייני ירושלים.

עכשיו מנסה ניר ברקת להפוך את קדמת ציון לסוכרייה שנועדה לפתות את הימין להסיר את התנגדותו לבנייה נרחבת לערבים בירושלים. הוויכוח סוער. ברקת סבור שהגיע הזמן לפרוע את השטר ולהפוך את הדיבורים על אחדות ירושלים למעשים, גם בכל הנוגע לאוכלוסייה הערבית. הוא משוכנע שבנייה בהיתר וברישוי תביא לירידה דרסטית בהיקף הבנייה ללא היתר. סגנו של ברקת, דוד הדרי, איש המפד"ל-הבית היהודי, אחד הסמנים הימניים במועצת עיריית ירושלים, אומר שאינו מתנגד לבנייה לערבים אולם עתודות הקרקע הקיימות מספיקות בהחלט ואין צורך להקצות שטחים חדשים לבנייה ערבית. "שיבנו לגובה כמו היהודים", אומר הדרי, "גם אנחנו מצומצמים בשטח, וכדי לא לפגוע בערכים 'ירוקים' ואחרים בונים לגובה".

מהעבר האחר של המפה הפוליטית, סגן נוסף של ברקת, פפה אללו ממרצ, מאשר שברקת הציע לו ולחבריו דיל: "התנגדות שקטה לקדמת ציון, כדי לצאת ידי חובה, תמורת אישור תוכניות הבנייה לערבים. זו עסקה מסריחה", אומר אללו, "ברור לכל ש?300 יחידות הדיור הללו באבו דיס לא יפתרו את מצוקת הדיור הקשה של המגזר היהודי בירושלים. יש עשרות מקומות שאפשר לבנות בהם בנפח בנייה רחב פי כמה. הייתי מעריך את הימין הפוליטי לו היה אומר את האמת, כלומר שהבנייה שהוא מבקש לקדם בקדמת ציון נועדה לטרפד את 'תוכנית המסדרון' ואת חלוקת ירושלים. הבנייה לערבים", לדבריו, "היא צורך אמיתי".

בינתיים, נציגיו של ארווין מוסקוביץ' אינם קופאים על השמרים. הם מתכוונים להגיש בקרוב לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תוכנית מפורטת לבניית 350 יחידות דיור "בדלת הראשית", כהגדרתם. הבנייה המוסדרת לערבים בירושלים עדיין תקועה, ורק לאחרונה התבקשה העירייה על ידי משרד החוץ להכין במהירות תשובות בעניין. גם האו"ם פנה בעניין זה לישראל. את תוצאות סקר עתודות הקרקע במגזר הערבי שנערך לאחרונה בעירייה שומרת העירייה בסוד. גם במגזר היהודי בירושלים שוררת מצוקת בנייה. הבנייה בשכונות שמעבר לקו הירוק מתנהלת באיטיות רבה בגלל מגבלות מדיניות ובשל הפיקוח מצד משרד ראש הממשלה, אך גם הבנייה באזורים הפתוחים יחסית במערב העיר נבלמה בשל התנגדות הארגונים הירוקים. התוצאה היא ציפוף הקיים, ואישורים רבים לבנייה לגובה - בניינים של 20 קומות ויותר - שהופכים בהדרגה חלקים מירושלים לשכונות מגדלים.