"הרעב חוזר אליי"

חיים טובים יש לחיים משה. הלוואי על כולנו. הבנאדם מתעורר בצהריים, בלי לחץ, חי בקצב שלו ולא נותן לשום דבר להפריע לו. העניין הוא שכך הוא מתנהל גם כשמדובר בעבודה, וזה כבר פחות מומלץ. ככה הוא כמעט חיסל לעצמו את הקריירה. לפני עשר שנים דיבר משה בגלוי על הרהורי פרישה. ההשפעה היתה מיידית: ההופעות התמעטו, השירים לא הצליחו להתרומם, וזמרים חדשים, רעננים ומלאי מרץ נכנסו לתמונה. "נפלה עלי רוח שטות כשאמרתי שאני רוצה לפרוש", אומר משה, "המטרה שלי היתה לאפשר לבן שלי גדי להיכנס לעניינים. זאת היתה טעות. טעות חמורה שעלתה לי ביוקר. הקהל כבר חשב כנראה שפרשתי".

בשנה האחרונה הרעב חזר אליו, יותר מתמיד. "אני מתכוון לשיר עד יומי האחרון. אני מרגיש שהקהל צמא אלי, ואני צמא אליו בחזרה". השבוע יוצא אלבומו החדש של משה, "איך שבאת", ובד בבד הוא עורך סיבוב הופעות שזוכה בהצלחה מפתיעה. ההופעות שלו מקבלות הדים טובים בז'אנר: בכירי התעשייה מגיעים, לא רק כדי לפרגן אלא בעיקר כדי ליהנות. הקהל מגיע בעצמו, בלי פמפום פרסומי עצבני וללא להיט חדש וחם ברקע. בניגוד לשירים העכשוויים, להיטיו הקלאסיים של משה - "תודה", "כל נדרי", "נשבע", "על סף דלתך", "דברי אלי", "אהבנו", "לינדה" ועוד רבים וטובים - מחזיקים מעמד היטב, והקהל מקבל חיים משה משובח. אפשר להרגיש שמשהו טוב עובר עליו. פריחה מחודשת, אם תרצו.

"הייתי במצב רוח לא טוב", הוא אומר על השנים שבהן נעלם. "עברתי שנים לא קלות, ומבחינתי זה השפיע עלי מאוד. אצלי אפשר לראות הכל, כשיש לי משהו - אני אומר, כשעובר עלי משהו - רואים עלי. לקחתי לעצמי קצת הפסקה, אולי ארוכה מדי, עד שפתאום התעורר בי הדחף הזה מחדש. כמו ילד. רעב בלתי פוסק. אני שר כל הזמן, מזמזם בכל הזדמנות. "כשחזרתי להופיע הרגשתי שלא רק שהקהל התגעגע אלי, אלא שפתאום אני מקבל מהאנשים בהופעה בקשות לשיר עוד שירים. זה רק מוכיח עד כמה עבודה של 30 שנה על הבמה עשתה את שלה. ההופעה היא ארוכה, שעתיים וחצי, לפעמים יותר, ואין לי בעיה להמשיך עוד. רק מהשירים שמבקשים ממני להוסיף אפשר להרכיב עוד שני מופעים. מגיע קהל מגוון, והוא נותן לי המון כוח".
באים גם צעירים. מה להם ולשירים שלך?
"כמו שכתוב במקורות: 'משה מסר תורה ליהושע, יהושע לנביאים', וכן הלאה. כך גם עם הקהל שלי. יש עכשיו תנועה של קהל צעיר לעבר המוסיקה המקורית, וזה יפה מאוד".
ההופעות מתקיימות במועדונים של 500 מקומות. תוכל למלא גם את קיסריה?
"הופעתי בקיסריה כבר 50 פעם בהזדמנויות שונות. זה לא עושה לי את זה. אני לא צריך את הכבוד והדאווין. הגעתי למסקנה שהכי טוב בשבילי, הכי טבעי, זה להופיע במקומות שיש בהם חום ואינטימיות. הזמרים הצעירים אוהבים לסמן לעצמם מטרות שאני כבר השגתי. אני לא חלק מהמשחק הזה. יש זמרים שאוהבים את זה, שיהיה להם לבריאות. אני לא מבין את הטענות כלפיהם. "בכל פעם אני שומע מחדש דיון על ההופעות בקיסריה, כאילו מדובר באיזה מקום מקודש. זה עסקים נטו. מי שרוצה, שוכר את המקום ומופיע. אני לא מבין מה זה מפריע לאנשים, כאילו מישהו לקח את הגבינה שלהם. שכל אחד יעשה מה שטוב לו. לי עושה טוב להופיע ברדינג 3 בנמל תל אביב או בזאפה. ככה אני מרגיש את הקהל ויוצר אווירה חמה".

משה עובד על האלבום החדש כבר תקופה ארוכה. על ההפקה אמון הבן אסי, עורך דין בהכשרתו, שצמוד לאביו בכל צעד, מקפיד שהכל יתנהל כמו שצריך, ואפילו החזיר את האלבום כמה פעמים לעבודות גימור כי לא היה מרוצה. מנהל קשוח. "בכל פעם שהאלבום היה מוכן", מספר חיים האב, "אסי החזיר אותו למיקסים. היום הכל עובר דרכו, וזה נחמד, זה יפה, אבל הייתי רוצה שיתעסק בתחום שלו. הוא עורך דין מוכשר, בחור מלומד, יש לו מקצוע והוא טוב בו. הייתי רוצה שיעסוק בזה". העבודה על האלבום החדש נמשכה ארבע שנים, לא רק בגלל הבן המנהל. העיכובים נבעו, קודם כל ובעיקר, בגלל משה עצמו. "יריתי לעצמי ברגל, אני יודע את זה. הייתי דוחה כל דבר, מתעכב על כלום, לא בעניין. הגיעו אלי שירים שהפכו ללהיטים, ובכל פעם דחיתי את ההקלטה לשבוע הבא, עד שזמרים אחרים לקחו אותם. הביאו לי את הלחנים של 'חלום מתוק', 'ילדה רעה' ועוד הרבה שירים, שהיום זה נראה שהם לא השירים שהיו עושים אותי, אבל אז זה היה חזק. בייחוד נוכח התקופה שעברתי".

היכולת הנדירה שלו לבחור את שיריו כבר הפכה אותו למומחה, אף על פי שהוא לא ממש אוהב את ההגדרה הזאת. "מרגיז אותי שאומרים עלי שיש לי חוש ריח מפותח ללהיטים. יוצא מזה שמזלזלים בי, כאילו זה לא אני, זה הלהיטים. ואני אומר שהגיע הזמן לדבר על הביצוע. בהרבה מהמקרים, זה הביצוע שעשה את ההבדל. המון שירים שהיום הם להיטים גדולים שלי נשמעו איומים בהתחלה, כשהגיעו אלי בתור סקיצות. "היו שירים שאני מאוד האמנתי בהם ולא זכו בהצלחה גדולה, ומנגד, כאלה שהפכו ללהיטים למרות שלא התייחסתי אליהם בהתחלה. קח לדוגמה את 'הקולות של פיראוס'. אהבתי את השיר, אבל לא התייחסתי אליו יותר מדי. לקחתי אותו בתור עוד שיר באלבום. על הדרך. שיר שאני אוהב מאוד להתענג עליו, ולא בניתי על זה שהקהל יתחבר אליו. שיר אחר, שמאוד האמנתי בו והייתי בטוח שדווקא כן יהפוך ללהיט, זה 'הביתה'. זה גם היה שם האלבום. בסוף מה שקרה זה ש'הקולות של פיראוס' נהיה להיט ענק, עד כדי כך שהוצאנו את האלבום מחדש ושינינו את השם מ'הביתה' ל'הקולות של פיראוס'. "גם באלבום החדש יש שירים מצוינים, ועם כל הצניעות, הביצוע שלהם הוא מרכיב חשוב בהפיכתם למצוינים. לדעתי, הם עוד יעשו הרבה רעש. 'איך שבאת', שיר הנושא, יהיה בעוד שנתיים להיט גדול מאוד. זה אלבום לטווח רחוק, כמוני".

משה עורך מדי יום סיבוב, שמתחיל בשכונת מורשה ברמת השרון, שבה נולד והתגורר כל חייו. תחנה ראשונה: בית אמו. הבן מגיע לדרוש בשלומה של האם, המתגוררת סמוך לביתו. הוא לא רואה את עצמו יוצא מהשכונה הזאת. "לא מתאים לי לגור במגדלים המפוארים. תן לי את מה שאני מכיר. מגדלי yoo וכל האחרים זה סתם מנקר את העיניים. אם הייתי גר שם לא הייתי מוצא את הדרך לחניה. כאן יש לי את כל מה שאני צריך". השטח שבו נמצא בית אמו שייך לו, וביחידת הדיור שנמצאת מאחורי הבית מתגוררת אחת מזמרות הליווי שלו. נכסים מהסוג הזה החזיקו אותו בימים הקשים. "היו שנים שהופעתי מעט מאוד. אמנם יש נכסים, שטחים, אבל לא היה כסף בכיס. הייתי צריך הרבה תעצומות נפש כדי להתעורר. זה היה קשה מאוד, החלטתי אפילו להתבודד. היתה תקופה שהעברתי את כל הזמן שלי בים, שתיתי בירה, בלי חשק לעבוד. זה השפיע עלי מאוד. "מרוב עצבים וכעס נתפסו לי כפות הידיים. הן פשוט נסגרו, אגרוף. עברתי שני ניתוחים בידיים כדי לפתוח את האצבעות, ואחר כך התחלתי פיזיותרפיה אבל הפסקתי. בגלל זה האצבעות ביד שמאל לא ממש מתיישרות לי. הגעתי להופעות עם גבס ותחבושות, וזה תרם לחרושת השמועות. לא הייתי במיטבי".

השמועות מלוות את משה כבר שנים רבות. בפברואר 2010 נזרק רימון הלם לחצר ביתו, ואינספור גרסאות נשמעו בניסיון לפענח מי עמד מאחוריו. "אני יודע מי עשה את זה", הוא טוען, "בסך הכל זאת היתה סתם שטות. עשינו חפלה בבית, כנראה הרעשנו יותר מדי וזה הפריע לאנשים, אז זרקו לנו חזיז. שכנים התקשרו למשטרה, אפילו לא אנחנו, ועובדה שהיום הכל בסדר. זה מאחורינו. לא היו מקרים כאלה לפני כן, ולא לאחר מכן. ההד התקשורתי וגל השמועות שליוו את הנושא הזה מאוד כאבו לי. אני לא מתכוון לדוש בזה יותר, זה לגמרי מאחוריי". לאחר הביקור בבית אמו, אנחנו קופצים לתחנה השנייה: בית הספר למוסיקה רימון הנמצא בקרבת מקום. בנו גדי למד שם. "גם אמא שלי היא בוגרת רימון, אתה יודע? היא היתה פה המנקה 30 שנה".
אתה מפרגן לגדי, אבל בינתיים הוא לא עושה עם זה הרבה.
"הוא באמת לא עושה עם זה הרבה, וחבל לי מאוד. גדי מוכשר מאוד ומלומד, ורציתי להעביר לו מניסיוני. אם הוא היה שומע בקולי, הוא כבר היה כוכב. ניסיתי. רציתי שהוא יהיה לידי, הקלטנו יחד שירים. יש לנו להיט משותף, 'בלאגנים', אבל כנראה הוא עדיין בתסביך אב. אני לא יודע איך להסביר את זה. במקום להגיע לפסגות, הוא מעדיף להופיע בכל מיני חפלות קטנות וסתמיות. הוא בידיים של יפה, אשתי. ילד של אמא. אם הוא היה נצמד אלי, הייתי יכול ללמד אותו המון".
אפרופו בית ספר למוסיקה, לא בא לך לשפוט בתוכנית מוסיקה, נגיד "כוכב נולד"?
"טלוויזיה זה דבר שמעניין אותי דווקא. אם תגיע אלי פנייה לשפוט ב'כוכב נולד', אני איענה לה בחיוב. מעניין אותי מאוד לראות את הזמרים הצעירים ולחוות את דעתי".
כשמרגול הסתבכה בפלילים, התקשרת לחזק אותה?
"אני מכבד את מרגול ומעריך אותה אבל אני ומרגול לא חברים כל כך טובים ולא הרגשתי צורך להתקשר אליה ולעודד אותה. אם הייתי מתקשר, זאת היתה צביעות".
ברכב של משה שומעים מוסיקה ערבית. אום כולתום ואחרים. הוא אחד המומחים הגדולים למוסיקה הזו, בקיא גם ברזי השירה ותורת המקאמים. אם היתה לו טיפה סבלנות, היה יכול אולי להשתלב בעצמו וללמד כמה שיעורים ברימון לצד נגן העוד יאיר דלאל. "תעזוב, אין לי סבלנות לכל זה. יאיר מכיר ומעריך אותי ואני אותו, אבל כדי לשבת עם תלמידים ושיעורים אתה צריך להיות מורה בנשמה. ברימון מלמדים יותר ג'אז וכאלה. האמת היא שזה היה יכול להיות נחמד לשלב כאן שיעורים של מוסיקה ערבית. ללמד את הכישרונות הצעירים ובכלל, את תורת המוסיקה הערבית האסלית. אולי זה עוד יקרה יום אחד".

בשכונת מורשה זוכה משה לכבוד וליחס מיוחד. את כולם הוא מכיר בשמות הפרטיים, מהירקן ועד עובדת המזנון ברימון. "בלי קשר לזה שהוא תושב השכונה, אנחנו אוהבים את המוסיקה שלו", מסביר אחד התושבים, "הוא נותן מוסיקה אמיתית, כזאת שגדלנו עליה. כולם השתנו, ורק הוא נשאר אותו חיים משה, לבבי ועממי. לא תופס פוזה על אף אחד. הכי קל בעולם לדבר איתו, לצחוק איתו, זה לא משהו רגיל. התרגלנו כבר לראות כוכבים שמפדרים את האף עם העננים. כל הזמרים של היום צריכים ללמוד ממנו גם איך לשיר וגם איך להתנהג". מבית הספר רימון אנחנו עוברים לתחנה השלישית: הסטקייה המקומית. משה מחליף כמה משפטים בערבית עם אחד העובדים ומפנק אותנו בשתי צלחות של שווארמה נטו, עם טחינה וזיתים. זהו. לא פיתה ולא צ'יפס. "אני נמנע כמה שיותר מלאכול לחם. אפשר לשבוע בלי זה, וזה עושה לי רק טוב. הייתה תקופה שכבר שמנתי, ואפילו גידלתי כרס. מבחינתי, זה היה הסימן שצריך לעצור ולשנות את הרגלי האכילה".

תחנה רביעית: בוטיק יינות. משה מביא לשולחן בקבוק יין אדום מיקב דלתון, ולצידו בקבוק מים מינרליים. המלצה שלו. מכאן השיחה על הרגלי השתייה שלו היא עניין של כוסית אחת. "פעם הייתי שותה, הייתי חזק בוודקה. עכשיו זה נגמר לגמרי. בשנים האחרונות הפסקתי עם וודקה. אני שותה עם חברים יין אדום, זה בריא. אין בזה שום בושה. אני לא מבין למה תמיד מחפשים אותי, כשמדובר בסך הכל בהנאה לגיטימית לחלוטין. הרי לא פגעתי באף אחד, לא ביישתי את עצמי. אני שותה בכיף, לפעמים שני בקבוקים ביום, ותמיד מאזן את זה עם מים ואוכל טוב. זה גורם לי להיפתח לאנשים, להקשיב יותר. יין אפילו מרזה. ולעומת משקאות אחרים, זה בטוח".
אולי זאת הסיבה לחרושת השמועות?
"אין מקום לשמועות כי מה שרואים זה מה שאני. אני לא מסתיר שום דבר. אני לא מדבר מאחורי הגב, כמו כולם. אצלי הכל ישר. אומר ישר וחי איך שאני רוצה. אין יום בשכונה שלי שלא עושים חיים. כולם חברים אמיתיים, הדלת שלהם תמיד פתוחה, זה תענוג. אני יודע שבמקרה שלי במיוחד, עושים עניין מכל דבר. רק שומעים יין - וכבר מנפחים את זה. אסור שיגידו את המילה הזאת בהקשר שלי. אז נכון, אני שונה, אבל צריך לקבל את זה. לי יש פתיחות כלפי אחרים, והייתי מצפה שלאחרים תהיה פתיחות אלי". הבקבוק השני מגיע, השיחה נמשכת, ולשולחן מצטרפים שני מכרים. דיון סוער נפתח על איכותו של היין שהוא שותה עכשיו לעומת אחרים.
אתה מרגיש שמחפשים אותך?
"לגמרי. מחפשים אותי יותר מאחרים. אני לא יודע למה. אולי זה בגלל שאני שונה. אני לא מתערבב, אני בקושי הולך למועדונים, מסיבות וכל הדאווין הזה. אפילו ליום הולדת של הבן שלי הגעתי לעשר דקות וחתכתי. קשה לי עם המבטים של אנשים. כאילו חוקרים אותי. אני יושב במקום שלי, ואם אני לא מזהה מישהו, עלולים לחשוב שאני סנוב, וההפך הוא הנכון. אין מה לעשות, אני שונה. זה אני. אי אפשר להשוות. אני חושב דברים אחרים, על שירים יפים, על המשפחה שלי. מעבר למה שאני עושה במוסיקה, אני תמיד רוצה לחזור למנוחה ולנחלה. אני יוצא בבוקר לסיבוב שלי, ותמיד בלילה לפני אחת אני בבית. אלה כללי הברזל שלי". בערב הוא יורד למרתף המרווח לראות את משחקי היורו, ולצידו ערימה של עלי גת. אשתו יפה מגיעה, ואיתה קטעי עיתונות ששמרה בקפידה לאורך השנים.

משה נזהר מלדבר על הנעשה היום בז'אנר, אבל אפשר להבחין אצלו בחוסר שביעות רצון מההתייחסות לאלבומו החדש. "אני לא מבין למה ברדיו אוהבים דווקא שירים גרועים. רוצים את השירים השטותיים. אני מחפש מוסיקה עם משמעות, עם ערך, וזה חסר לי. יש לי תחושה שכל הזמן מחפשים ליצור בדיוק את מה שהצליח לפני רגע, וזה כל כך לא נכון. זה יוצר מצב של יותר מדי מאותו הדבר, וככה לזמרים קשה לבלוט. ברגע שתהיה מיוחד, ישימו לב אליך. אין מה לעשות. ככה זה עובד בכל תחום. "לפני כמה ימים ראיתי את עופר לוי בטלוויזיה, ומאוד התחברתי לאמת שלו. הוא מזכיר לי אותי: אמיתי, ישר, אומר את הכל בפנים. הוא גם זמר מעולה, תענוג לשמוע אותו. ברגע שזמר מדבר ויש לו כיסוי, אין לי בעיה שיגיד מה שהוא רוצה. אני יכול גם להתחבר למה שהוא אומר. למרות שזה נשמע אולי שחצנות, זה בסדר גמור, כי זאת האמת. "אצלנו יש פחד להתמודד עם האמת. מעדיפים את הפרגונים והליקוק, למרות שהכל זה צבע. זה כבר מגעיל אותי לראות את הצביעות בתעשייה. זמרים שמפרגנים זה לזה ומלכלכים שנייה אחר כך על מישהו שלפני רגע הם נישקו. האינטרסים והפוליטיקה זה משהו שאני לא יכול איתו. אצלי, אם אני אוהב זמר ובא לי לפרגן לו, אז אני מפרגן, לא אכפת לי למי הוא קשור. "באלבום החדש הקלטתי דואט שנקרא 'למולדת שובי רוני', עם זמר צעיר ששמו אלדד פרי. הוא פנה אלי, שמעתי אותו, מצא חן בעיניי, והלכנו על זה. בלי יותר מדי סיבוכים. אני אוהב את הפשטות, את הישירות".
מה דעתך על הדור הצעיר במוסיקה?
"יש זמרים ויוצרים צעירים מצוינים שאני מאוד אוהב. אהבתי את הילד מישל כהן, מבית הספר למוסיקה. הוא מוכשר מאוד, ויש לו יסודות טובים מאוד. גם כשהקול שלו ישתנה והוא יתבגר, עדיין יהיו לו הידע וההבנה. אלה כלים חשובים מאוד לזמר. יש גם יוצרים מעניינים מאוד, ואפילו שמחתי לשתף פעולה עם אחד מהם, סגיב כהן, שכתב והלחין לי את שיר הנושא 'איך שבאת'".
בדרך כלל כשזמר מצליח, נולד עדר של חקיינים ששרים כמוהו. אצלך זה לא קרה.
"כי זה כבר עניין של צבע קול. אפשר לנסות לעשות חיקויים, אבל לא יותר מזה. לבן שלי יש צבע קול דומה לשלי. גם האחיין שלי, עידן משה, מוכשר מאוד ומזכיר אותי. יש כמובן הזמר נתנאל, שאני אוהב מאוד ומעריך. אבל באמת אין הרבה מעבר לאלה".
בדירוג הזמרים המזרחיים שערכנו ב"ישראל היום" הגעת למקום ה?16.
"קראתי את הדירוג, ולפי מה שהתרשמתי, לא כל צוות השופטים באמת הרגיש את השטח בתקופה האחרונה, ואני לא רוצה להיכנס לשמות. אני מזמין את כל צוות השופטים המכובד, כולם ללא יוצא מן הכלל, למופע החדש שלי, להתרשם. לצערי, יש לי תחושה שלא כולם באמת מעודכנים לגבי מה שקורה בשטח".
מבין שלושת בניו - אסי, גדי ולירן - רק הצעיר, לירן, לא קשור למוסיקה. הוא מנהל בחברה סלולרית, ולא נכנס לעסקי המשפחה. אבא חיים מדבר על הילדים כל היום, הם כל הזמן בראש שלו, וכמעט בכל משפט שלישי עולה שמו של אחד מהם. "בסופו של דבר, היום, כמו תמיד, הכל מתנקז לילדים ולמשפחה. אני רוצה שיהיה להם טוב, שיצליחו, ויש להם ממני ומאשתי תמיכה מלאה. רק חשוב לי שתמיד הם יהיו בעשייה. שיעשו, שיפעלו".
יש לך חלומות?
"את הכל כבר הגשמתי. כל החלומות שלי עכשיו הם אישיים, משפחתיים. הייתי רוצה שהילדים שלי יביאו לי נחת. הייתי שמח מאוד אם היה רץ כאן עכשיו איזה תינוק חמוד. אני רוצה נכד. אבל מה לעשות, הבנים שלי עדיין לא בעניין. מעדיפים לחיות את החיים, ליהנות".