לעולם לא אשכח את הפגישה הזאת ולא את לקחיה. בפברואר 1974, כאשר הייתי חבר מרכז מפלגת העבודה אבל לא חבר בכנסת ישראל, צילצל הטלפון במשרדי.
מזכירתי העבירה אלי את שר הביטחון משה דיין. היכרותנו היתה קרובה אבל לא אמיצה. לא נמניתי עם "אנשיו". אבל שעה ששהיתי בשליחות בניו יורק, בין 1970 ל-1972, התכתבנו לעיתים, וזכור לי חוש ההומור שהפגין. הפעם היה דיין לקוני ויבש. "אפשר להיפגש?" שאל, ועוד טרם השבתי הוא המשיך: "בעוד שעה במלון המלך דוד".
הימים ימי ההפגנות הסוערות נגד מחדל מלחמת יום הכיפורים. משה דיין נראה אז ככתובת העיקרית של המפגינים. מלון המלך דוד היה באותה שעה ריק מאדם, ולבקשת דיין נפתח הבר בכניסה הימנית למלון.
דיין הפליג בתיאור המלחמה והדגיש את הישגיה הצבאיים. "הכל פוליטי", אמר נגד המפגינים, ומוטי אשכנזי בראשם. אבל היתה לו גם בקשה ממוקדת ממני. "מילא שכל העולם מפגין נגדי, אבל יוסי שריד הוא חבר כנסת בשורות מפלגתנו והוא מבקר אותי באורח חריף ביותר. נאמר לי שאתם בקשר הדוק, האם אתה מוכן לדבר איתו?"
לא היססתי ואמרתי שלא אדבר איתו. גם כי אין הבקשה נראית בעיניי, וגם משום שיוסי שריד הוא אדם מגובש ועקרוני ואם הייתי מעיר לו - "היה זורק אותי מכל המדרגות".
כשדיין נעלם מעיניי אל תוך מכוניתו שבכניסת המלון, לא יכולתי שלא לחשוב על השנה הקודמת, 1973. אז משה דיין היה עדיין בשיאו, מעמדו בציבור היה איתן, והביטחון שהוא עורר בקרב חלקים רחבים בציבור היה כמעט ללא עוררין. אבל לאחר המלחמה נתחלפה הדמות ההרואית של 1973 בדמות כפופה, לא בטוחה ופגיעה מאוד.
זיכרון השיחה הזאת מלווה אותי שנים, ודמותו הטרגית של דיין השחוח השפיעה על ראייתי הפוליטית והמדינית.
במדינת ישראל לא כדאי להיות נביא זעם. כי גם כאשר תחזיותיך מתגשמות - נותר הזעם כלפיך ולא מכירים בנכונות ראייתך.
לא אוכל לכחד שגם היום פוקדת אותי הרגשה דומה. 2012 עלולה להיות מקבילתה של 1973. המנהיגות הלאומית מקובלת על רוב הציבור. יש אמון רב ב"צדקת דרכנו" וב"עוולות" הצד שכנגד. יש תחושה שהמנהיגות יודעת לנווט ושיש לה כיוון דברים ברור.
החשש מחזרתה של הטעות ב-73'
כאשר נחשפנו לדו"ח המבקר על אודות כשלי המרמרה בכל הדרגים, ענו לנו מחוגי הממשלה כי "אזרחי ישראל יודעים להעריך את הביטחון האישי בתקופת כהונתה של הממשלה הנוכחית".
המצב הכלכלי סביר ומעלה. המחאה החברתית החלה לתת תשואה בנושאי הוגנות המחירים והתחרות במשק. אבל מסביבנו העולם משתנה, והפצצה האיראנית אינה, בעיניי, הסכנה העיקרית.
בוגי יעלון, השר לעניינים אסטרטגיים והרמטכ"ל לשעבר, מדבר על תקיפה באיראן כמהלך אקטואלי. האזרח ששם מבטחו בממשלה אומר לעצמו,
"הם בוודאי יודעים את אשר הם עושים. המרמרה היתה טעות שתתוקן". אני זוכר שגם גולדה מאיר ומשה דיין "ידעו" את אשר הם עושים, וכל טענות מתנגדיהם הופרחו השמימה כמוץ וכתבן עם פתיחת המלחמה.
בישראל של 2012 אין מינימום של הכנה ציבורית לעתיד לקרות במזרח התיכון, שמשתנה מול עינינו. הממשלה עסוקה בגבעת האולפנה ובמגרון, ודעת הקהל זחוחה, שוקטת ומקווה לטוב.
על מה שקרה ב-1973 שילמו הפוליטיקאים, וכולנו בעצם, ב-1974. הלוואי שזה לא יקרה בשנית.