בפעם המי-יודע-כמה מקיימים ארגוני פת"ח וחמאס משא ומתן בנוגע להקמת ממשלת אחדות לאומית. המחלוקת העיקרית נוגעת לשאלה מי יעמוד בראשות הממשלה, לאחר שכבר הוסכם שהיא תכהן חצי שנה עד לבחירות למועצה המחוקקת, או עד שיוחלט אחרת. הרעיון שהתקבל לכאורה, ואשר לפיו יכהן מחמוד עבאס גם כנשיא וגם כראש ממשלה, צובר התנגדות, ולכן השיחות בין הצדדים עוסקות באיש. מבוקש מישהו שאינו נתון במחלוקת, ולא משנה מיהו ומהו.
שני הצדדים אינם ממהרים, למרות ההסכמים התכופים ביניהם, לפתוח בשיחות. חמאס, המסוכסך בתוך עצמו, ואשר סיים (כנראה) לא מכבר תהליך סודי של בחירות, שתוצאותיהן אינן מיועדות לציבור הרחב, אינו מתכוון לוותר על רצועת עזה. הוא גם אינו מעוניין בבחירות כי בהן הוא יכול רק להפסיד. גם אם תקום ממשלת אחדות לאומית, תהיה זו פדרציה שבה חמאס ימשיך לשלוט בעזה ובכוחות הביטחון שלה ואילו פת"ח ימשיך לשלוט בגדה המערבית ובכוחות הביטחון שלה.
אם תקום ממשלה משותפת תהיה, אולי, שמחה ברחוב הפלשתיני - המוכיח, פעם אחר פעם, שלא כל כך קל להערים עליו, ועובדה היא שהוא כמעט לא השתתף בחגיגות ספטמבר, סביב המדינה שלא קמה - אבל העולם יתלהב מכך עוד פחות. האמריקנים יפסיקו כל סיוע כספי, ישראל תראה בכך תירוץ נוסף לא לעשות כלום ולהמשיך בהתנחלויות, ואולי גם לא תעביר את כספי המכס הפלשתיני לבעליו. סלאם פיאד, הקוסם הכלכלי (שהופתע לשמוע על מו"מ להקמת ממשלה חדשה ארבעה ימים לאחר שהקים ממשלה ברמאללה), ייעלם מהזירה, ועימו חלק ניכר מכספי התורמים.
מחמוד עבאס, שלא שוכח לחמאס את ההשתלטות האלימה על רצועת עזה ואת הניסיון להתנקש בחייו זמן לא רב אחר כך, אינו מנהל את המו"מ מתוך אמונה יוקדת באחדות. הוא יודע היטב מה מצפה לו אם יתאחד עם חמאס, בלי שחמאס יקבל את תנאי אירופה באשר לאלימות ולהסכמי העבר. קשה להבין מה מריץ אותו להמשיך בפולחן האחדות המדומה ולפגוע בתדמיתו של סלאם פיאד, שהוא עדיין תקוות המערב.
במקום לקיים משא ומתן רציני, לפחות על הסדר ביניים בדרך להסדר קבע, ולפתור - ולו חלקית - את הבעיה הפלשתינית, כך שיפורק מוקש מרכזי ביחסים בינינו לבין העולם הערבי ולמדינות לא מעטות בעולם; במקום שהמנהיגות הפלשתינית תנסה לזכות בהכרה ישראלית במדינתה, ולו בגבולות זמניים - במקום כל זאת נידונו להתעסק בניסור חמישה בתים ובהקמת 50 חדשים בבית אל מצידנו, ובפולחן האחדות מצידם. כאילו אלו הבעיות האמיתיות שלנו ושלהם.