מי ייקח מהם את הרישיון להרוג?

מערכת המשפט ואכיפת החוק בישראל בקריסה. את זה יודע כל מי שקורא עיתונים, נקלע לבית משפט או נזקק לעזרת המשטרה. "הסופר- גלו" שהדביק במשך שנים את החברה הרב רובדית הישראלית הולך ונמס בחום המהביל, בלחות ובאלכוהול, ומשם הדרך סלולה למודל מדינה נוסח מקסיקו, קולומביה או דרום אפריקה, שבה בעלי ההון יסתגרו להם בשכונות מבוצרות או ימלטו, ושאר האוכלוסייה תהיה לטרף.

הקלות הבלתי נסבלת של נטילת חיי אדם וממדי הפשע הגואה, מול חוסר האונים והרפיון של שלטונות החוק, יוצרים חוסר אמון מוחלט במערכות השלטוניות. זהו הסדק בסכר, שילך ויתרחב בהדרגה. כל בוגר הנדסת חומרים יודע באיזו מהירות מסחררת "נפתח" הסדק, עד שמגיע לנקודה הקריטית של קריסה מוחלטת - ואנו כמעט שם.

מחקרים מראים בבירור כי אחוז העבריינים הסדרתיים (שהורשעו מעל שלוש פעמים) המצליחים להשתקם באמצעות מערכות המדינה עומד על 12 אחוז בלבד. כלומר, את הרוב המכריע של העבריינים לא ניתן לשקם, ועל כן יש להגן על החברה בהרחקתם ובמניעת הפשע הוודאי הבא. ניתן לעשות זאת בקלות באמצעות מיצוי הכלים שהחוק מקנה. למרות זאת, פעם אחר פעם, גזרי הדין או עסקאות הטיעון שנחתמות מתייחסות לרכיב השיקום כפרמטר בעל משמעות רבה להקלה בעונש. לאחרונה שמענו על פדופיל אשר נכנס ויצא מהכלא שבע פעמים, ולתקופות קצרות בלבד, וזאת לאחר שהרס את גופם ונפשם של ילדים. העבריין מסרב לקבל זריקה להקטנת דחפיו, יוצר עומס בלתי נסבל על המערכות השיפוטיות, ובכל זאת כל אחד ואחת מן השופטים שהקלו בעונשו מצא לנכון לציין כי הענישה המופחתת נובעת מהרצון לשקמו.

מדינת ישראל היא מהמובילות בעולם בפער בין העונש המקסימלי שמאפשר החוק לזה המושת בפועל, והוא עומד על כ-66%. השר בני בגין אמר לאחרונה כי "אין שום צורך בקביעת רף ענישה מקסימלי חדש, כל עוד השופטים אינם אפילו מתקרבים למה שמקנה להם החוק". למעשה, הרשות השופטת פוסלת ומערערת על שיקול הדעת של המחוקק, כאומרת - חוקקתם חוקים, אך אין הם בהכרח רלוונטיים לנו.

80% מהדיונים המשפטיים במדינת ישראל מסתיימים בעסקאות טיעון. רוצה לומר: במדינה לא מתקיימת שפיטה במובן ההוליסטי, אלא נסגרות "עסקאות" אשר 80% מהן מסתיימות בהרשעות – נתון המציב אותנו במקומות הגבוהים ביותר בעולם המערבי. הסיבה וגם הבעיה היא שגזרי הדין המוסכמים בין הצדדים מקלים באופן יוצא דופן עם הנאשמים ומדרבנים את פרקליטיהם לאמץ את ההסכמים בחום.

למעט שופטים בודדים, כגון השופט צבי גורפינקל הבולט לטובה, מרבית השופטים מוצאים כמעט תמיד נסיבות מקלות. במקרים רבים קיים פער עצום ומעורר השתאות בין המלל החמור בפסקי הדין ותחושת התיעוב מהפשע, הבאה לידי ביטוי במנעד המפיח רוח חיים צבעונית במשפטים סתמיים, לבין גזרי הדין - שהנם קול ענות חלושה.

נשאלת השאלה מדוע? התשובה נעוצה לדעתי בכמה מישורים: ראשית כל, נסיגה מתמשכת באיכות הפרקליטות והשופטים לאורך השנים ושחיקה ההופכת במידה רבה את בעל המלאכה הרתוק למשלח ידו, לעבד נרצע של המקצוע המתיש את גופו ושוחק את שכלו, כמו גם נסיגה כללית בבית היוצר, באיכות עורכי הדין, כפי שהצביעה על כך לשכת עורכי הדין עצמה. הכמות תמיד מנצחת את האיכות. גורם נוסף הוא חששה של הפרקליטות מעימות עם סנגורי הנאשמים בבית המשפט, עקב אי אמון בעוצמת הראיות וגם חששם של השופטים עצמם מעימות עם הפרקליטים. לא פעם ולא פעמיים נכחתי במשפטים בהם פרקליטים העזו לעשות ככל העולה על רוחם בבית המשפט, ללא תגובה נאותה של השופטים.

בנוסף על זאת, יש לציין את הנטייה "לחסוך זמן שיפוטי יקר" על חשבון עשיית צדק, ואת הנטייה המשונה - ההולכת וצוברת פופולריות בקרב לא מעט שופטים - לראות במדינה ובעבריין שני צדדים שווים במשוואה, כמעט כאילו מדובר ב"סכסוך שכנים". לא אנקוב בשמות, אך יש לא מעט שופטים שעשו להם מעשה של קבע לגעור במשטרה על כל דבר ועניין.

בית המשפט העליון מגמגם ואיננו שולח מסר חד וברור, ולעיתים אף להפך, כמו בהחלטתו להחמיר בעונשו של השוטר שחר מזרחי. במדינות "נחשלות" כמו צרפת, אירלנד וארצות הברית הסתיימו מקרים זהים בזיכוי מוחלט.

מניעה נגזרת בראש ובראשונה מהרתעה. גם העבריין המועד יחשוב פעמיים לפני ביצוע העבירה ביודעו כי מולו מערכת אכיפה איכותית, נחרצת, בלתי מתפשרת - אך הוגנת. בקליפורניה חוקק "חוק המכה השלישית" הקובע כי עבריין שייתפס פעם שלישית מבצע עבירה כלשהי ישלח לכלא ל-15 שנה, ללא זכות חנינה. החוק צמצם את רמת הפשיעה, במדינה שהיא בעלת אחוז הפשיעה הגבוה בארצות הברית, בכ-20%!

מה כן ניתן לעשות? בית המשפט העליון חייב להעביר מסר ברור ותקיף, לא רק במילים אלא במעשים. במקרים של ערעור על קלות העונש יש לתקף את פעולות המשטרה ולתת רוח גבית לאכיפה. בטווח המיידי, כל עוד לא ניתן להעביר מתפקידם את אותם אנשי פרקליטות והשופטים שאינם ראויים, יש לפחות להפקיע מהם מעט משיקול הדעת שביכולתם להפעיל ולחוקק, אפילו כהוראת שעה, עונשי מינימום על עבירות חמורות.

יש לקבוע רף ברור ומובהק לעסקאות טיעון ולעצור לאלתר את "סחר הסוסים", כלומר להחליט כי לא יהיה מנדט לפרקליט לחתום על עסקת טיעון בה גזר הדין המוסכם הנו מתחת ל-60% מהעונש המקסימלי הקבוע בחוק, אלא במקרים מיוחדים ובאישור פרקליט המדינה.

יש לי יסוד להניח שרעיונות אלו יתקבלו בהתנגדות עזה - הן של בתי המשפט והפרקליטות והן של הסנגורים, או כפי שאמר הנרי קיסינג'ר: "פשרה טובה היא, שכול הצדדים חשים מקופחים". עם זאת, הציווי המוסרי של העיסוק במערכת כה חיונית מחייב את מקבל ההחלטה להיות גמיש דיו ופתוח לשינויים המתחוללים סביבנו.

עודד עילם הינו בכיר לשעבר במשרד הביטחון