שלב חדש במשא ומתן

"הפלשתינים ויתרו על תנאיהם המוקדמים לחידוש המו"מ המדיני עם ישראל", גורסות הכותרות לאחרונה, אך רק בכאילו. אבו מאזן הודיע לנשיא צרפת פרנסואה הולנד (מדוע לא לראש ממשלת ישראל?) שהוא אינו מתנה את חידוש המו"מ בכך שישראל תתחייב להפסקת הבנייה מעבר לקו הירוק, וגם לא בכך שתסכים מראש לקווי 67'. אך הוא מייד העלה שני תנאים חדשים: לשחרר אסירים פלשתינים ולאפשר לרשות לייבא נשק למשטרה שלה. אם תנאים אלה ימולאו, "ייתכן שנוכל לשבת עם נתניהו לדיאלוג בלתי מחייב, אך מו"מ רשמי יתנהל רק אחרי הקפאת הבנייה והכרת ישראל בגבולות 67'", אמר. כלומר, אותה הגברת (ואפילו לא ממש) בשינוי אדרת. הכחש כל כך שקוף שהיה אפשר לצחוק אלמלא העובדה שגם הפעם יימצאו גורמים בינלאומיים ומקומיים שחרף העובדה שישראל לא העלתה שום תנאים מוקדמים, יבואו בטענות: "הנה, הפלשתינים התגמשו, מה איתכם?"

דרישת הפלשתינים לאפשר להם לייבא עוד נשק אינה חדשה, אך בעת הנוכחית יש לה משמעות שלילית מיוחדת: לא רק שיש התרופפות במילוי ההתחייבויות הביטחוניות שהרשות לקחה על עצמה, אלא שהמו"מ בינה לבין חמאס על הקמת ממשלה משותפת מניף דגל אדום, ואולי שחור, מעל לכל יוזמה להעביר לידיה אמצעי לחימה נוספים.

כך או כך, אבו מאזן כבר הודיע שאם ישראל לא תקבל את תנאיו, החדשים והישנים, הפלשתינים יפנו לאו"ם כדי לזכות בהכרה כ"מדינה שאינה חברה באו"ם". איום חלול למדי, לפחות עד חודש נובמבר. במילים אחרות, האסטרטגיה הפלשתינית לא השתנתה: להימנע ממו"מ ולקדם את מטרותיהם בדרכים עוקפות; בלי שיצטרכו להתמודד עם השאלות האמיתיות המתחייבות: פליטים, ירושלים והר הבית, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי וכיו"ב.

את האסטרטגיה הזו מגבים הפלשתינים במתקפת דה-לגיטימציה שנועדה לשלול את דרישותיה של ישראל ולערער על עצם זכותו של העם היהודי למדינה. חוד החנית באסטרטגיה הוא מתקפה על הבנייה מעבר לקו הירוק. למרבה הצער, בהקשר זה יש מקום ללא מעט ביקורת עצמית. 45 שנים עברו מאז מלחמת ששת הימים, ומחיר הכישלון ההסברתי מאמיר. כשלנו בהצגת הזכויות ההיסטוריות באזורים שתפסנו. ואף שארה"ב, למשל, אינה מצטרפת למקהלת המגדירים את שהייתנו שם כ"בלתי חוקית", אלא כ"מכשול לשלום" - אנחנו כמעט לא מתייחסים לחוות הדעת של חשובי המשפטנים הבינלאומיים, שלדעתם זכויותיה של ישראל ב"שטחים" אינן נופלות מאלה של הפלשתינים, ואולי אף עולות עליהן.

חשוב שבכל מו"מ עתידי, כל פשרה מצידנו לא תיתפס כהחזרת "גזל" אלא כוויתור על נכס שהוא שלנו בדין. חמור יותר הוא שאף שחלק גדול מאומות העולם, וארה"ב בראשן, מכירות, לפחות להלכה, בעמדות הביטחוניות שלנו - עמדות המגובות, בין השאר, בהצהרות של רייגן, קלינטון ובוש (הבן), בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, בהסכמי קמפ דיוויד ועוד - ממשלות ישראל זנחו בהסברתן את ההיבטים הביטחוניים של הגבולות והשטח. מול הכחש הפלשתיני והצביעות של חלק גדול מהעולם, לא נוכל להסתפק באמונה בצדקתנו בלבד.