מדוע פולארד לא משתחרר?

מהדיון הציבורי על רקע יוזמתו של הנשיא פרס להביא לשחרורו של ג'ונתן פולארד נפקד כמעט לחלוטין ההקשר הפנים-אמריקני. זאת למרות העובדה שבעוד פחות מחמישה חודשים עתידות להתקיים בארה"ב הבחירות לנשיאות, והנשיא אובאמה נמצא בעיצומו של קרב צמוד לחלוטין נגד יריבו הרפובליקני מיט רומני. על רקע האתגר הקשה שבפניו ניצב אובאמה, ועל רקע חשיבותו של "הקול היהודי" כגורם שיש ביכולתו לשמש "שובר השוויון" בכמה מדינות מפתח (דוגמת פלורידה), נשאלת השאלה אם לא נפתח עתה חלון הזדמנויות לסיומה של פרשה עגומה זו.

ואכן, העובדה שרק 64 אחוזים מהמצביעים היהודים תומכים כיום בבחירתו של הנשיא ה-44 לתקופת כהונה שנייה היא אור אדום לנשיא, המחייב אותו לכאורה ליזום צעדים בוני אמון כלפי בעלת בריתו הישראלית וכלפי בסיס התמיכה היהודי. ואולם חרף מצוקתו הפוליטית של אובאמה ושאיפתו להתגבר על משקעי החשדנות והטינה כלפיו בקרב הנדבך היהודי של מחנה תומכיו המסורתיים, לא ברור אם תיסלל הדרך לשחרורו של פולארד.

אישים בולטים בעברה הדיפלומטי והביטחוני של ארה"ב (מזכיר המדינה והיועץ לביטחון לאומי לשעבר הנרי קיסינג'ר) יצאו בגלוי למען שחרורו. אך סימני שאלה רבים עדיין אופפים את סיכוייו של פולארד לצאת לחופשי, והם נובעים ממקור בלתי צפוי לחלוטין. מדובר בחוסר נכונותה של הקהילה היהודית, על מרבית ארגוניה ומנהיגיה המרכזיים, להעניק גיבוי ליוזמת השחרור. אם בעבר התגייסו נציגיה ומוסדותיה של הקהילה לא פעם למאבק חסר פשרות בממשל כאשר מדיניותו הצטיירה כמנוגדת לאינטרסים של ישראל, בעניין פולארד המצב שונה. גם השדולה הפרו-ישראלית עתירת ההישגים ניצבת מנגד בלי שתביא לכלל ביטוי שמץ ממשאביה ומנכסיה הפוליטיים. הסיבה מעוגנת בעולם הזיקות וההתייחסויות של יהדות ארה"ב.

אף שטיפסה בהדרגה בסולם הריבוד החברתי ונסקה לפיסגה מבחינת מעמדה הכלכלי, ההשכלתי והאינטלקטואלי, ואף שעברה בעשורים האחרונים תהליך מואץ של התבוללות והשתלבות בחברה האמריקנית, טרם פתרה קהילה זו בעיות יסודיות של זהות ונאמנות שצפו במהלך פרשה עגומה זו.

אף שמדובר באירוע חריג, הפכו מעשיו של פולארד בתודעה הקולקטיבית של הקהילה היהודית לפצע פתוח ומדמם. בטבורן של הנחות אלו עמדה התפיסה שלא קיימת סתירה בין הזדהותו של הקיבוץ היהודי עם ישראל לבין המורשת והאינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב. והנה באה פרשת פולארד וטרפה את הקלפים. כמו בשנות ה-80 של המאה ה-20, גם היום נרתעים נדבכים מרכזיים בקהילה מעיסוק בפרשה.

חששם העמוק הוא שמא יתפרש הדבר ככפיות טובה וכחוסר נאמנות של מיעוט כלפי האומה שהעניקה להם בית חם והזדמנות להפוך לאליטה משפיעה. לא זו בלבד שהביקורת של דוברים יהודים על מעשיו של פולארד היתה בוטה, חריפה וקיצונית, גם היום בחלוף 27 שנה רוב המנהיגים של יהדות ארה"ב לא נאבקים למענו. בהיעדר חזית תומכת עלול חלון ההזדמנויות הנוכחי להיסגר עד מהרה. זאת משום שממשוואת היתרונות והחסרונות הטמונים בעיסקה בעבור הבית הלבן, נפקד כמעט לחלוטין מקומו של "הקול היהודי".