פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מסר של שלום מכיוון טול כרם

      ימים אחרי יום השנה למלחמת ששת הימים, נור א-דין שחאדה, פעיל שלום פלסטיני שהתגורר כל חייו במחנה פליטים ובעברו ייחל להשמדת ישראל, קורא לחירות, לשלום ולסובלנות

      שבועות ספורים לאחר יום העצמאות הישראלי, וימים אחרי ה-5 ביוני, אותו תאריך סמלי בו פרצה מלחמת ששת הימים לפני 45 שנים, אני יושב עם עצמי בין סמטאות מחנה הפליטים טול כרם כדי לכתוב את הדברים הללו. דווקא ממחנה הפליטים הזה, שבו בגרתי והפכתי ללוחם נגד הכיבוש, אני כותב לכם עכשיו ברוח החירות, השלום והסובלנות.

      נולדתי וחייתי כל חיי במחנה הפליטים. במהלך התבגרותי בו, הייתי עד להרג, למעצרים ולפשיטות שביצע צבא הכיבוש, והדבר גרם לי לשנוא את ישראל ולרצות להתבגר במהירות כדי ללחום בעצמי בכיבוש. בגיל צעיר, הצטרפתי לתנועת פת"ח, מהלך שהיה הדרך שלי להיאבק בכיבוש, משום שהייתי משוכנע לחלוטין שלא יתאפשר לי ליהנות מחירות אלא אם נסיים אם הכיבוש וניפטר מישראל. הייתי פעיל מאוד במהלך האינתיפאדה הראשונה, והפכתי להיות האחראי של פת"ח באזור מגוריי. היה לי ברור מעבר לכל ספק שחובה להשתמש באלימות, ושישראל אינה מבינה אלא את שפת האלימות. בתקופה זו, נעצרתי והוחזקתי בכלא הישראלי במשך חמש שנים.

      לאחר שיצאתי מהכלא, עבדתי ברשות הפלסטינית, ובעקבות כישלון השיחות בקמפ דיוויד ותחושות האכזבה של הפלסטינים מתהליך השלום וההתחמקות של ישראל מן המחויבויות בהן כרוך השלום, פרצה האינתיפאדה השנייה, שהייתה אינתיפאדה מזוינת ואלימה. לאחר שאחי נפצע באורח קשה, חשתי על בשרי כמה קשה לאבד אדם קרוב, ולראשונה גם הבנתי שכמו שקשה לי - כך קשה גם לישראלי. הבנתי אז שהדרך הזו איננה יכולה להוביל לתוצאה כלשהי, ובוודאי שלא לפתרון, והחלטתי לפנות לפעולה לא אלימה כדרך למאבק בכיבוש. התחלתי לפעול למרות ההתקפות של הצבא הישראלי, משום שהבנתי כי אין דרך אחרת זולת דרך זו, וגמרתי אומר להמשיך בה ולא לשעות לדבריהם של אחרים.

      "גיליתי שהישראלים הם בני אדם ממש כמונו"

      התחלתי לפעול בתנועת "לוחמים לשלום" משום שהבנתי אל-נכון כי רק באמצעות שילוב כוחות פלסטיני-ישראלי נוכל לסיים את הכיבוש ולהשיג שלום בין שני העמים. כנער, חשבתי שכל הישראלים מרושעים ומעוניינים רק בדיכוי בני עמי, אולם במהלך שנות פעילותי בתנועת לוחמים לשלום, וככל שהעמיקו יחסיי עם הישראלים, הבנתי כי יש ביניהם מלאכים ממש כשם שיש ביניהם בני שטן. ראיתי לראשונה את מה שקשה לראות מן הסמטאות של מחנה הפליטים טול כרם – שהישראלים הם בני אדם ממש כמונו.

      היום, כלוחם לשלום, אני סבור כי לאור מחיר הדמים הכבד מנשוא ששני הצדדים שילמו לאורך שנות הסכסוך, השלום מהווה הזדמנות פז שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להחמיצה. שלום של אמת יושג בין הפלסטינים לישראלים, ובאזור כולו, על יסוד ההידברות והקיום המשותף, תוך סיום הכיבוש הישראלי והקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות ה-4 ביוני 1967, שבירתה ירושלים המזרחית.

      ישראל מציינת השנה 64 שנים להקמתה, ואנחנו הפלסטינים מציינים 45 שנה לכיבוש הישראלי. לא רק הפלסטינים, גם ישראל לא תהיה עצמאית באמת כל עוד נמשך הכיבוש הזה.

      מלבו של מחנה הפליטים טול כרם, אני שולח לכם מסר של שלום, שהוא המוצא היחיד מאסון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, הערובה הטובה ביותר לעתידם של שני העמים. החיים בשכנות, בביטחון, ברווחה ובשלום והבחירה בשפת הדיאלוג הן הדרך הטובה ביותר להגיע לפתרון הזה.