ראש הממשלה: מול ליבת תמיכתו

קשה מאוד להגיע לשלטון בלי קבוצת תומכים בעלת מחויבות עמוקה למטרות התנועה הפוליטית, אבל קשה מאוד לשלוט כשקבוצת הליבה הזו תובעת מן המנהיג מימוש אדוק של העקרונות המוסכמים על התנועה. ראש הממשלה בנימין נתניהו חש זאת היטב על בשרו בשבוע שעבר, כאשר פעל בתקיפות רבה נגד מובילי חוק ההסדרה וזכה בשל כך לביקורת בוטה מאוד מפי תומכיו האידיאולוגים, שחשו כי הוא מפנה עורף לאמונותיהם המשותפות.

ד"ר מאיר אביזוהר כתב על התופעה הזו במחקר, שערך בשנות ה-70, על אודות הקשר בין מפלגת הלייבור הבריטית ובין פדרציית האיגודים המקצועיים, TUC. הימים היו ימי טרום תאצ'ר, האיגודים המקצועיים היו במלוא כוחם, ובוועידת הלייבור היה יכול נציגו של כל איגוד להצביע בשם חברי איגודו הרבים. בשנות האופוזיציה שררה הבנה מלאה בין הלייבור ובין האיגודים המקצועיים. חברי הפרלמנט הופיעו באסיפות של האיגודים, השתתפו בהפגנות ובמחאות, ולחמו את מלחמתו של האיגוד המקצועי בכל ליבם. אך כשחזרה מפלגת העבודה הבריטית לשלטון, השתנה המצב מן הקצה אל הקצה. הממשלה לא יכלה לתמוך בכל תביעות האיגודים המקצועיים ומצאה עצמה עומדת מולם ראש בראש. בתוך זמן קצר הפכו שרי הממשלה, הכלכליים בעיקר, "בוגדים" בעיני האיגודים המקצועיים, מי שהבטיחו הבטחות באופוזיציה רק כדי לקבל את קולותיהם, והפנו להם עורף ברגע שהתיישבו על כיסאותיהם.

כשחזרו השמרנים לשררה, חזרה האידיליה ליחסים שבין האיגודים המקצועיים והלייבור. ההמשך ידוע: לאחר שנבחרה מרגרט תאצ'ר לתפקיד ראש הממשלה, העלתה את המאבק באיגודים גבוה על סדר יומה, ואילו מנהיגי הלייבור (בתחילה ג'ון סמית ואחר כך טוני בלייר) עלו על הגל וביטלו את הסעיף המאפשר לנציג בוועידה להצביע בשם אחרים. אבל העיקרון נותר על כנו: באופוזיציה אחים, בשלטון - "בוגדים".

תנועת החרות היתה יכולה להבטיח אחדות בשורות ולתמוך, אחרי מלחמת ששת הימים, בעיקרון "אף שעל", אבל ברגע שהגיעה לשלטון, או - כדי לדייק - שנה אחר כך, ויתר מנחם בגין על שטח הגדול פי שלושה ממדינת ישראל, לאחר שהבטיח כי יגור במושב בחצי האי סיני. יצחק שמיר, שנבחר על גל ההתנגדות לוועידה בינלאומית, מצא עצמו עומד בראש המשלחת הישראלית במדריד. שרון ויתר על עזה לאחר שסירב לוותר על נצרים, ונתניהו מוצא עצמו מנסר בתים בגבעת האולפנה.

נראה שאין תרופה למצב הזה: ליבת התמיכה אינה יכולה להתפשר. אינה רוצה להתפשר. המנהיגים מבינים שיש סביבה, שיש עולם, שיש עוד אינטרסים, וחלקם מתנגשים במחויבויות האידיאולוגיות מתקופת האופוזיציה. אכזבת הליבה אינה רק תופעה חוזרת, היא גם משקפת את רגע העצמאות של מי שנבחר להוביל.