אחת לשבוע בשעות הבוקר אני עושה את דרכי מרעננה לנתניה. עומס התנועה כבד, המכוניות מתקדמות לאיטן, כמעט עומדות. נהגים מתחילים יום חדש בצפירות, במריטת עצבים ובייאוש עמוק. רק כשמתקרבים לצומת בני דרור, תעלומת העומס מתבררת. נהגים אגואיסטים יוצרים מסלול נוסף, בניגוד לסימוני הכביש, בפנייה לכיוון אבן יהודה, רק משום שהם רוצים לעקוף את תור הנהגים הממתינים בסבלנות במסלול החוקי. אותם נהגים מרגיזים חשים בוודאי גאווה בלתי מוסתרת, שהרי בעיני עצמם הם חכמים ונבונים והאחרים תמימים וטיפשים חסרי תקנה.
עקיפת התור היא סוג של אלימות כוחנית. אזרחים רבים סובלים ונמנעים מלהעיר לאותם נהגים מסיבות של פיקוח נפש. רק לאחרונה קראנו בצער על מר גורלם של אזרחים שהעירו לפורעי חוק וסדר.
דפוס התנהלות אלים מצוי למכביר בכבישי הארץ ותורם את תרומתו לריבוי תאונות הדרכים. משטרת ישראל מייחסת את התאונות לגורם האנושי ואני מייחס אותן לגורם הלא-אנושי. דפוס זה מוכר לכל מי שממתין בתור לבנקאי, לקופה במרכול ולרופא בקופת חולים, כמו גם בכל מקום שבו קבוצה אחת של בני אדם סוברת שהזמן שלהם וצורכיהם יקרים משל האחרים.
ממשיכים את הדפוס הגלותי
לא פעם אני שואל את עצמי מדוע בחברה הישראלית לא מתקיימת אותה ישרות בסיסית ביחסים שבין בני אדם, כמקובל במדינות נאורות בעולם. הכיצד במדינות מתורבתות מאפשרים לרדת מהרכבת ואחר כך עולים אליה הנוסעים שברציף, ואילו בירושלים הירידה והעלייה מהרכבת הקלה הן מבצע צבאי המצריך כוח פיזי מתון. כל מי שביקר בחו"ל ראה מאות אנשים ממתינים בשדה התעופה לבידוק הביטחוני בשקט ובסבלנות, ורק קומץ ישראלים משתמשים בטריקים ובשטיקים כדי לעקוף את התור. מן הידועות שבחברות תעופה זרות הענישה הכבדה ביותר היא העברת הצוותים לטיסות לישראל.
בעת שהעם היהודי חי בתנאיה המעיקים של הגולה, נאלצו היהודים לאמץ דפוסי התנהגות קלוקלים שיש בהם נמיכות קומה ועקמומיות. בלי אותה עקמומיות היה קשה מאוד, ויש אומרים בלתי אפשרי ליהודים לשרוד. עתה כשיש לנו מדינה עצמאית, אחרי אלפיים שנות גלות, רבים בתוכנו ממשיכים את דפוס ההתנהגות הגלותי.
איכות החיים של אזרחי המדינה אינה נמדדת במספר מקרי העבריינות והפשיעה הפלילית. אזרחים מעטים יחסית נפגשים עם העבריינות האלימה והאכזרית. איכות החיים מושפעת מהמפגש שמתקיים בכל יום עם קבוצה גדולה של אזרחים שמזלזלת בזולת, בכבודו, בערכיו וביושרו; אזרחים שרואים בזולת מכשיר להשגת מטרות אישיות ולא ישות האמורה לזכות ביחס הוגן ובהגנה על זכויותיו.
הישגיה של מדינת ישראל אדירים. צריך 64 שנים כדי לפרט אותם. ואולם בתחום אחד של חיינו בארץ הזאת נכשלנו. לא השכלנו לבנות דמות ישראלי בן תרבות, היודע לחלוק כבוד לזולת, לנהוג ביושר ולציית לחוקי המדינה ולנורמות החברתיות הראויות. מערכת החינוך חייבת להשקיע כל מאמץ לחינוכו של הדור הצעיר לחיים בחברה שבה כל אדם הוא בן חורין הזכאי ליחס הוגן וראוי מצד הזולת.