אין לדעת מי ריסס כתובות נאצה מחרידות על קירות יד ושם, אבל הניסוח מצביע לעבר גורם חרדי קיצוני שחרג מעבר למוסכם בציבור לא-ציוני זה. כבר כמה שנים שהמגמה אינה נסתרת מעיני המתבונן. מילים אינן הורגות? אולי את הגוף. אבל הן הורגות גם הורגות את נורמת התרבות והדמוקרטיה והמחויבות הלאומית לזכר השואה.
אין לדעת מי ריסס כתובות נאצה מחרידות על קירות יד ושם, אבל הניסוח מצביע לעבר גורם חרדי קיצוני שחרג מעבר למוסכם בציבור לא-ציוני זה. אמנם ייתכן שמישהו כתב "תודה להיטלר" והכפיש את החרדים כדי להסתיר את זהותו הרחוקה כליל ממחנה זה, כפי ששיער אתמול באורח תיאורטי הרב ישראל מאיר לאו, אבל החשד מתקיים כל עוד לא יוכח אחרת.
צריך לקוות שהמשטרה תפעיל את הטכנולוגיה המודרנית העומדת לרשותה, ולצידה את רשת המודיעים שלה, ותמצא את האשם. היא תביא אותו בפני שופט והוא יסתיר את פניו, ואם הוא גם קטין יתייצב חוקם של יפי הנפש למנוע את פרסום שמו ותיחסך בושת מבני משפחתו - ומה אז?
כבר עתה אפשר להעלות על הכתב את דברי הסניגור בבית המשפט, שמרסס כתובת הנאצה הוא קורבן של הורים שאינם מבינים, ומערכת חינוך שאינה מקנה דעת, וכי יש לגייס את הפסיכיאטר השכן לטובתו - והאירוע יסתיים בפסק דין זניח. למשל, שהמנאץ חייב להשתתף בארבע הרצאות ביד ושם, ואם יהיה השופט קשוח כי אז יגזור על העבריין שבעה מפגשים כאלה.
זילות השואה תבוא לכלל ביטוי לא רק בכתובת הבזויה על הקיר, אלא גם בהדפסה של פסק הדין והעונש.
חשובה ממיצוי הדין היא התגובה הציבורית לכתובות ביד ושם. בתוך כמה שעות ירד האירוע המזוויע - הבעת תודה להיטלר במדינת היהודים על חיסול הציונים - מהכותרות הבולטות באתרי האינטרנט. בשעות הערב הוא כבר נדחק לירכתיים. התגובה של הח"כים תפסה את מקום תצלומה של הכתובת הנתעבת.
זו האמת העצובה על התחושה הציבורית. לא היתה הפתעה של ממש. כאילו משהו כזה היה צפוי, בסגנון זה או בדומהו, היום או מחר. העידן הפוסט-ציוני והפוסט-מודרני חצה וקרע ומחק גבולות, וזה טבעי, אבל לא קבע גם "קו בחול" חדש, כלשונו של אהוד ברק. בלי גבול ובלי קו ובלי גדר.
גבולות אינם משורטטים לנצח. אך במעבר מתקופה לתקופה בעבר הם שורטטו מחדש לאורך נתיב אחר. לא בישראל 2012, כנראה גם לא במדינות המערב. איש הישר בעיניו יעשה אינו רק ביטוי לעבריינות פלילית בין אדם לבין חברו, אלא גם בינו לבין הקהילה החוסה עליו.
כבר כמה שנים שהמגמה אינה נסתרת מעיני המתבונן. מילים אינן הורגות? אולי את הגוף. אבל הן הורגות גם הורגות את נורמת התרבות והדמוקרטיה והמחויבות הלאומית לזכר השואה.