פסיקת בג"ץ בסוגיית גבעת האולפנה המכירה בבעלותם האפשרית של פלשתינים על פלח ממנה, ואולי גם על פיסות קרקע אחרות בשטחי ארץ ישראל, מחדדת ומחזקת דווקא את חוקיות בעלותם ההיסטורית של היהודים על כלל נכסי ארץ ישראל. משמעותה של חוקיות זו כוללת גם את זכותם של אחרים לבעלות על נכסים בארץ שבה משמשים בני ישראל ריבון הנוהג בארצו מנהג בעלים, בעיקר אם בית המשפט העליון של ישראל קבע זאת. כל מניפולציה ערמומית אחרת שעניינה קיפוח המיעוט וזילות המשפט, פוגעת בזכות היהודים בארצם בעיני עם ועולם ובאחדות השורה מבית.
שיבת עם ישראל לארצו התבצעה לאורך השנים הן באמצעות רכישת קרקעות והן בכוח החרב. חרף העובדה שהיהודים השיבו לעצמם את "הארץ המבורכת" גם בכוח, בשל המלחמות שכפו הערבים עליהם, לא פסקו מנהיגי ישראל להצהיר כי זכות היהודים אינה נובעת מכוח הכוח, אלא מתוקף ההיסטוריה וצו האל כמופיע בתנ"ך. אלא שהערבים אינם מכבדים את התנ"ך, ומסתבר שאפילו לא את הקוראן המקודש לאסלאם, המוריש את ירושלים ואת "הארץ המבורכת" לבני ישראל, שכן "האל אינו מפר את הבטחתו".
נגד הבסיס המוסרי, הדתי, ההיסטורי והחוקי שעליו נבנית הלגיטימיות הישראלית, טוענים הערבים לבעלות על הארץ רק מתוקף כיבוש "פלשתינה" במאה השביעית בכוח חרבותיהם המעוגלות. כזכור, מחריבי "הבית השני" המירו את השם העתיק ירושלים ל"איליה קפיטולינה" ואת "ישראל" ל"פלשתינה". אלא ששמות אלה מכילים את האות פ"א דגושה (שאותה אין הערבים יכולים להגות). כיוון שכך הסבו הכובשים את שם ירושלים הקדושה ל"איליה" ול"אלקדס" ואת הפ"א הדגושה של פלשתינה לפ"א רפויה, ומאז טוענים הכובשים לבעלות על ארץ זו, שאפילו את שמה המזויף שאותו אימצו אינם יכולים לבטא.
שלטון היהודים בארצם צודק ובר קיימא
טענתם של המוסלמים היא כי כל מה שנכבש על ידי המוסלמים "בכוח הכוח" - שלהם הוא, כנכס "ווקף" (הקדש). זהו בסיס הלגיטימיות שלהם על ארץ ישראל ובכך מתעלמים השייח'ים הנכבדים מנבואת שליחם, כי עם ישראל זכה "בארץ המבורכת" כמורשת האל, ובני ישראל אמורים לשוב לגור ולשלוט בה לנצח אם רק ישלטו בצדק. ואכן, בג"ץ בפסיקתו בעניין גבעת האולפנה אישר שוב כי שלטון היהודים בארצם צודק ובר קיימא הוא, אפילו בראייה האיסלאמית.
זכורני כי במהלך האינתיפאדה הראשונה, בעת ששימשתי מנהל היחידה הארצית למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות, קיימנו מארב על בסיס דיווח מודיעיני נגד שודדי עתיקות על גבעה ממזרח לבית שמש. ואכן, בחצות הלילה נראתה חוליה העושה דרכה מחברון לעבר התל המיועד. כשהגיעה החוליה לראש התל נעלמה באפלה, ורק נקישות המקוש הובילו אותנו לפיר בעומק של כעשרה מטרים, ובעבי האדמה נראו לאורה של עששית קטנה, ממש כחיזיון סוריאליסטי, ארבעה ערבים שחפרו בקדחתנות ברחמה של מערה עתיקה. כשנתפסו, נשבע מנהיגם השייח' כפישה עטור הזקן והדישדאשה: "באלוהים, באנו לחפש כבשה שאבדה". כשהובהר לשייח' על כוס קפה מהביל כי אין מחפשים כבשה בעומק עשרה מטרים עם מגלה מתכות, הודה כי החוליה מחפשת מטבעות מתקופת מרד בר כוכבא. "אפשר לבנות וילה ממטבע כסף אחת", אמר, ושלף מדריך נומיסמטי לאספנים ובו שלל תמונות של מטבעות ממלכות ישראל. נצטרך ללכת למשטרה, בישרתי לשייח' המופתע. "זוהי פלשתין הכבושה ואין לכם זכות לעצור אותי", ענה האיש שחצי שעה לפני כן שדד את אוצרות העם היהודי עמוק בעבי שורשיו... זהו שיעור מבית האולפנה של אויבינו, ונגד זה צריך להילחם.