זה ממש לא בסדר שנתניהו קיבל מספר כתבות פחות עוינות מהעוגה הצרה שמגישה לו בקביעות התקשורת הישראלית. קשה יותר לראות כיצד כלי תקשורת מתייחס לשרה נתניהו כאל אישה רגילה ואפילו נעימה.
האמת היא שהמגזין האמריקני "ואניטי פייר" (אכן, "יריד הבלים") לא ממש פירגן לגברת נתניהו, ומיחזר רכילות ישראלית קבועה בתקשורת בדבר שליטתה על גורל ישראל ובעצם על גורל היקום. איך אמר לי עיתונאי שהפך לאחרונה לכתב רכילות: "ביבי הוא אסקופה נדרסת". שאלתי אותו אם הוא יודע מהי אסקופה - מפתן, סף הדלת שעליו דורכים כולם. האם אין לראש ממשלת ישראל - שהישגיו הפוליטיים, הכלכליים והמדיניים לא רעים - שום חופש בחירה, והוא נידון להידרס בידי אשתו? זה רציני? מהיכן מגיעה הרשעות הזאת?
כתבת ה"בילד" הגרמני לא התחשבה בבון-טון של עדת העיתונאים הרודפת את בני הזוג נתניהו. היא הגיעה לפגישה עם שרה נתניהו "לוח חלק", וגילתה אישה אחרת מהתדמית המרושעת שהדביקה לה התקשורת.
אני נזכר בפוסט שכתב יריבו של נתניהו, משה פייגלין, בזמן שהגיע לנחמו על מות אביו בנציון: "אני חייב לומר ששרה נתניהו בילבלה אותי לגמרי; באתי מלא דעות קדומות מכל מה שמקשקשים מאחורי גבה, ומצאתי את ההפך הגמור: אישה אנושית ומקסימה". פייגלין ידוע בעצמאותו המחשבתית והתודעתית; האם זה מה שקרה גם לסטפני בילגס מה"בילד"?
מדובר בתרגיל תודעתי: מה קורה כשאנחנו משוחררים מההתניות הפוליטיות של הקומיסרים התקשורתיים? המציאות נראית אחרת; הכתבה האוהדת ב"טיימס" ("קינג ביבי") מופיעה בעמוד נידח ב"ידיעות", לעומת הבליו של ה"ואניטי פייר" שפיארו את עמודו הראשון.
שרה נרדפת על ידי התקשורת?
עורך "מעריב" ניר חפץ אמר אצל רזי ברקאי את האמת הידועה: "יש אווירה שמי שיכתוב דברים טובים על בנימין נתניהו, קל וחומר על אשתו שרה, יקבל בחוגים של הברנז'ה העיתונאית הרבה תגובות שליליות". אילה חסון הודתה שנתניהו מבוקר יותר מאחרים ושרעייתו נרדפת. ברקאי הגיב: "הדבר ישתנה אם נתניהו ילחץ את ידו של אבו מאזן?" חפץ: "אני משוכנע שכן. יאתרגו אותו. היחס ישתנה". אודי סגל מערוץ 2 כפר בכך: "יש מין תבנית כזאת, כאילו התקשורת התפקדה למרצ (מה, לא?) ומחכים שיעשו תפנית וימחאו כפיים. התקשורת מפרגנת למי שהולך ויוזם. לא מעניין אותה העניין הפוליטי". מה אתם אומרים?
בעצם, מה אני שואל, אמנון אברמוביץ' ענה על כך בתוכניתו של אורן נהרי: "הכתבות הללו הן מבוא לכתבות ביקורתיות עד שוחטות ממש, אם יסתבר שלאחר כל הכוח הפוליטי שנתניהו צבר הוא לא יעשה מעשים בעלי משמעות היסטורית...". אורן נהרי הבריק והעיר: "מעשים בעלי משמעות היסטורית יכולים להיות תקיפה באיראן למשל; לא חייבים להיות דברים שאולי חלק מהעיתונאים בארץ ובעולם מצפים להם". תענוג. שידור ציבורי במיטבו. אבל שלא כהיתממותו של עמיתו למערכת אודי סגל, אברמוביץ' ענה: "אני סבור שהעולם כולו, ובכללו התקשורת העולמית, מצפה למהלכים מדיניים, ולאו דווקא לתקיפה באיראן".
כי זה הכלל התקשורתי: ייעודו ההיסטורי של ראש ממשלה בישראל אינו לחזק את ההתיישבות והכלכלה והביטחון, אלא "לייצר תהליך מדיני" - שם קוד להקמת ישות טרור חמאסית על גב ההר לתשואותיו קצרות הטווח של העולם, שלא יזכור אותנו יום אחרי מטח הטילים הראשון על נתב"ג.
בקיצור, מאז נאום האתרוג לפני ההתנתקות, ולאחר מכן הבטחת הצונאמי המדיני שבושש לבוא, אברמוביץ' ממשיך להבטיח לנתניהו שאם יבגוד בבוחריו וישלח את ישראל להתאבדות מדינית נוספת, הוא יקבל כתבות אוהדות. רק רגע, זה לא מה שנתניהו קיבל בלאו הכי?