רעות לומדת בבית ספר מקיף בכיתה י', ומזה כעשור שהיא מצפה מהמורים שלה לעמוד בפני הכיתה, ללמד את החומר עליו היא עתידה להיבחן, לאכוף כללי משמעת, לדווח באסיפת ההורים על תפקודה ולצאת לטיולים השנתיים עם חבריה לספסל הלימודים. את רעות לימדו כי מעמדם של מוריה נקבע מתוקף תפקידם, אולם בגילה המופלג טרם למדה כי מעמד המורה עשוי להיקבע גם על סמך מידת האמון שיתנו בו, ומעצם יכולתו לשנות את חייה.
אנחנו מאמינים לאנשים הדוחפים אותנו קדימה ומפתיעים אותנו לטובה, אשר במעשיהם מאפשרים לנו להסתכל על העולם אחרת. זו הסיבה שאנחנו זוכרים את המורים שהאמינו בנו הרבה יותר מאלו שסייעו לנו להעלות את ממוצע הציונים במתמטיקה או בלשון. המורים האלו ניחנים לרוב במה שעשוי להצטייר כ"תמימות", בעוד שהאמת הינה כי מדובר ב"גאונות" לשמה, הכוללת ביטחון עצמי בכוח לשנות סדרי עולם. זו הנוסחה בכל תחומי החיים - החל מהטירון המסתכל על עתידו המפרך אך מובל על ידי מפקד שאומר לו "אחריי", וכלה ברופא המשפחתי שאנו מצייתים לבקשותיו ומפקידים בידיו את בריאותינו משך שנים רבות. אנו מוכנים להתאמץ יותר, להתגמש יותר ולהשיג יותר כשאנו מאמינים באלה המבקשים להוביל אותנו, וכשהם מאמינים בנו.
המערכת הפוליטית מלמדת כי "הבטחה" יכולה לאכזב רק אם היא מובילה לציפיות נמוכות יותר. מערכת החינוך לעומתה, חייבת להיות המסגרת בה לומדים לקח חשוב בהרבה והוא שהצעד הראשון בבניית אמון מתחיל במעשה שאינך מוכרח לעשות למען מישהו אחר. בדיוק כפי שהוא נוצר בשאר התחומים, ה"אמון" במערכת החינוך יווצר כשנפסיק למדוד את ה"כמה", נתחיל למדוד את ה"איך" ונבין שה"איך" היא גם תשובה ולא רק שאלה.
אז מה באמת נחוץ למערכת החינוך?
בימים שבהם שואלים מי המורה של המדינה, מתרבים הסיפורים על אלו שנטשו את עולם ההיי טק והמשפטים כדי ללמד אזרחות והיסטוריה, סיפורים על מורה שהכינה דיסק עם שירי לוח הכפל עבור תלמידיה ועל מורה שמתחיל כל שיעור עם סיפור ערכי. בעודנו נחשפים לאלו המבקשים באמנות לעצב את חיי תלמידיהם, קשה שלא לשאול מה חשוב למערכת החינוך שלנו? עד כמה היא מעודדת את מוריה להיות כמו המתמודדים הללו, עד כמה היא מאפשרת לבנות צעדי אמון בין המורים לתלמידים והוריהם, והאם זה נעשה באותה המידה בה למשל נדרשים המורים להעלות את ממוצע הציונים בכיתתם (מעשה המתוגמל כיום גם בבונוס כספי)?
אנו זקוקים למערכת חינוך בה כולם יכולים להרגיש בטוחים, ועל הקברניטים לעצבה כך. כאשר המערכת אומרת למורה: "קח לך שעות הוראה ותחליט כיצד להשתמש בהן", יבין המורה כי מאמינים בו ולכן הוא מקבל אחריות. אז יעמוד בפני כיתתו בעודו יודע כי חובתו להוכיח לכל תלמיד שהוא מסוגל להרבה יותר ממה שחשב טרם ישיבתו על ספסל הלימודים. מהלכים מסוג זה יחזקו את הסברה כי המדיניות של מערכת החינוך כיום לא משקפת את מה שביכולתנו להשיג, וכי אנו מסוגלים להרבה יותר מאשר ציונים גבוהים במבחנים בינלאומיים. מהלכים כאלה ישנו את נושאי השיחה באסיפות ההורים, כך שלא ידברו על ציונים בלבד, ויעזרו לנו להבין כי תלמיד שלא נשר מבית הספר בזכות מורה שהאמין בו - הוא לא פחות מוצלח מתלמיד שקיבל ציון גבוה.
אומרים שהדרך לייצר "אמון" כרוכה בהבנת תרבות החברה בה מנסים לייצרו. על כן ניתן להאמין שמכל צרות החברה הישראלית - זו עשויה להיות הצרה שניתן להתגבר עליה במהירות הגבוהה ביותר. יאמרו הציניקנים את אשר יאמרו, אך התרבות הישראלית התברכה באנשים הסומכים בראש ובראשונה האחד על השני, וזה אומר דרשני.
הכתב הוא ראש פורום החינוך באשקלון ובעבר כהן כיועץ לשרת החינוך יולי תמיר