הוויכוח על ה"מסתננים" מצטיין בתערובת של חצאי אמיתות, צביעות - ותמימות. הסתה יש משני הצדדים, ויש מתחסדים שמטיפים שבגלל השואה עלינו לפתוח את שערינו לכל מי שמגיע אלינו, גם באופן בלתי חוקי. טוב שאהרן אפלפלד, חתן פרס ישראל לספרות, השיב להם: "אין מה להשוות. שם היה ג'נוסייד, לקחו עיר ושלחו אותה אל התנורים. כאן מדובר באנשים זרים שהגיעו לפתחנו והם בתוכנו".
ראשית, לעובדות: הם אינם "פליטים פוליטיים", כלומר אנשים שנאלצו לברוח ממולדתם בגלל רדיפה פוליטית, דתית או גזענית; לפי אומדנים שונים, ההגדרה הזו תקפה לכל היותר לגבי 22-20 אחוזים מהם. השאר עזבו את ארצם בגלל מצוקה כלכלית או כדי ליהנות מהרווחה שקיימת בישראל.
גם בהתאם לסעיפים הרלוונטיים במסגרת האו"ם, אין ישראל חייבת לשמש להם ארץ מקלט. ברם, כשעניין מסוים נוגע לישראל, הנושא הופך מייד למעניין - ולנבוט בידי אויבינו ומבקרינו מבית ומחוץ כדי לחבוט בנו, כשבפיהם, כרגיל, טענות על פגיעה בזכויות אדם או גזענות, כביכול. לצערי, ההתנהגות הפרועה של חלק מתושבי ישראל בימים האחרונים משחקת לידיהם.
המהגרים הבלתי חוקיים לישראל אינם נבדלים מרבבות המהגרים מיבשת אפריקה, שמנסים להגיע בדרך לא דרך לספרד, לאיטליה, לצרפת ולאנגליה. בסרט צרפתי נחמד, כשנשאל מהגר עבודה לצרפת מדוע עזב את ארצו שבדיה, השיב: "לו רק יכלו, כל השבדים היו עוזבים". ודאי שזה נכון בחזקת אלף לגבי המהגרים מאפריקה, אך פליטים פוליטיים, על פי כל קריטריון, הם אינם. מובן שצריך להרגיש חמלה כלפיהם, אך מדינת ישראל אינה יכולה להיות לשכת העבודה או בית התמחוי של כל נזקקי העולם.
המהגרים מאפריקה מגיעים בדרכים שונות למצרים, שם כבר מחכה להם ה"מאכער", שבשמו ובכתובתו צוידו מראש, ותמורת סכום של כ-5,000 דולר נוצר הקשר עם המבריחים הבדואים בסיני שמעבירים אותם לישראל. פה ושם יש אמנם שוטרים או חיילים מצרים שמנסים לעוצרם, אך מאחר שהריבונות המצרית בסיני היא תיאורטית בלבד, ולמעשה שולטים שם הבדואים, רובם של המבקשים להגיע לארץ המובטחת מצליחים במשימתם.
את הבעיה שנוצרה מפני שממשלות ישראל ועיריותיה לדורותיהן נרדמו על משמרתן - ושאת מחירה משלמים האזרחים - צריך לפתור במהירות ובנחישות, ולא להיבהל מהביקורת המתחסדת המושמעת ממניעים פוליטיים ובלתי טהורים. בשום מדינה מערבית אחרת לא היו מתייחסים לבעיית המהגרים הבלתי חוקיים באותה סובלנות כמו אצלנו. ייתכן שיש הגזמה בחלק מהאיומים שהם, כביכול, מטילים עלינו, אך ככל שנמשיך להתעלם במשיכת כתף לא אכפתית, יתגברו התופעות השליליות שכבר נותנות את אותותיהן על אורח חיינו ועל חברתנו. לדוגמה, אלימות גוברת (משני הצדדים), הקצנה על רקע גזעני, סיכונים בתחום הביטחון הפנימי והחיצוני, וכן פגיעה פוטנציאלית בשוק העבודה וברמות השכר (לא תמיד ישרור מצב של כמעט תעסוקה מלאה כמו עכשיו).
ההצעה לספק למהגרים הבלתי חוקיים עבודה היא כמו לספק סם למכורים לסמים; לא רק שהדבר אינו פותר את הבעיה, הוא דווקא מחריף ומנציח אותה. מוטב שהמדינה תספק זמנית מזון ומלבוש על חשבונה, עד שהאורחים הבלתי קרואים יוחזרו לארצותיהם או לכל מקום אחר שיתנדב לקלוט אותם (אם יש כזה). ואולם, הצו הראשון הוא לעצור את הנחשול כבר ליד גבולות הארץ, ולא להשאיר את הדלת פתוחה לרווחה כפי שהיה עד כה. ואגב, יש ללמוד לקח נוסף: אם אין ביכולתנו לעצור את המהגרים הבלתי חוקיים מאפריקה, מה יקרה אם ביום מן הימים יחליטו הערבים לממש בעצמם את מה שקרויה בידיהם "זכות השיבה"?