פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המפקד העקשן שהצליח להפוך גיגיות לצוללות

      אברהם בוצר, שכונה בשם "צ'יטה", פעל מאחורי הקלעים, ולא זכה לתהילה שעיטרה אלופים אחרים. השבוע מת בגיל 83, ומורשתו היא תרומתו המכרעת ליכולת "המכה השנייה" של ישראל

      מחר ימלאו שבעה ימים למותו של אלוף (מיל') אברהם בוצר. בוצר, שהיה מוכר יותר בפי ידידיו בשם צ'יטה, היה מפקד חיל הים בשנים 1972-1968. זו הייתה תקופה בין שתי מלחמות – ששת הימים ויום הכיפורים - ללא אירועים דרמטיים גדולים או מבצעים "הרואיים", חד פעמיים. היה בה רק רצף של אירועים קטנים, יום-יומיים - מלחמת ההתשה, שהתנהלה לאורך תעלת סואץ, וחדירות מירדן לגדה של לוחמי הארגונים הפלסטיניים.

      אך מאחורי הקלעים התרחשו כמה התפתחויות חשובות שבוצר היה שותף להן, ושאת פירותיהן קטפו יורשיו. בהנהגתו, חיל הים היה שותף למבצע הברחת ספינות הטילים מנמל שרבורג בצרפת. ספינות אלה מילאו תפקיד חשוב במלחמת יום הכיפורים, כשפגעו בצי של סוריה ושל מצרים, ואפשרו שליטה ישראלית בים. על בסיס ספינות אלה, בנתה ישראל דורות של ספינות מדגם "סער", ותכננה טילים מתקדמים יותר.

      הכרתי את צ'יטה בעשור האחרון לחייו. גרנו קרוב זה לזה בשכונה בצפון תל אביב. הוא הזמין אותי פעמים אחדות לצאת עמו להפלגות בסירה הצנועה שלו – סירה, כי יאכטה תהיה מילה גדולה ולא מתאימה - שעגנה במרינה בתל אביב. כמי שלא אוהב להפליג, דחיתי את רוב ההצעות. אך גם כשלא הפלגנו, נפגשנו בסירה לשיחות ארוכות על כוס וודקה ודג מלוח, או בבית הקפה השכונתי.

      הייתה תחושה שהוא מתנהל לאיטו. הוא גרר רגל, זכר לפציעה שנגרמה לו בגיל צעיר בקורס צניחה, קורס שהתעקש לעשות אף שלא היה צריך אותו. הוא היה רך דיבור ומשפטיו נאמרו בטון איטי. בשיחות אלה התוודעתי לתרומתו הגדולה ביותר לביטחון הלאומי של ישראל, תרומה שלא זכתה להכרה ציבורית ראויה דיה. העובדה שיש היום לישראל שייטת צוללות מודרנית, ובעלת יכולות, צריכה להיזקף גם – ואולי, בעיקר לזכותו.

      חייל ישראלי משקיף על תעלת סואץ, מלחמת ההתשה, אוגוסט 1970 (לשכת העיתונות הממשלתית , משה מילנר)
      בוצר שימש מפקד החיל בתקופת הביניים. תעלת סואץ, 1970 (ארכיון: משה מילנר, לע"מ)

      אף שלא שרת בצי הצוללות של ישראל, הקטן והמיושן של שנות ה-50 וה-60, האמין צ'יטה בחשיבותן האסטרטגית. לישראל היו אז שתי צוללות בריטיות מיושנות, מתקופת מלחמת העולם השנייה ("תנין" ו"רהב"), ולפני שמונה לתפקיד מפקד חיל הים, שוחח עם שר הביטחון דאז, משה דיין, ושאל אותו מהן תכניותיו לגבי חיל הים בכלל ולגבי הצוללות בפרט. דיין ענה שאין לו תכניות. אם כך, השיב צ'יטה, אין טעם שאהיה מפקד החיל. דיין הבטיח מה שהבטיח, ושכנע את צ'יטה להיכנס לתפקיד.

      סירב להתהפנט מהשמיים

      בתקופת כהונתו של צ'יטה אירע אסון. הצוללת דקר, אחת מהשתיים שהזמין חיל הים עוד ב-1964 במספנות הבריטיות, טבעה בים התיכון ועקבותיה לא נודעו. מקום טביעתה, ליד האי כרתים, נמצא רק לפני כמה שנים. למרות האסון, המשיך צ'יטה להאמין בחשיבותן של הצוללות, ובעשרים השנים לאחר שסיים את תפקידו ופרש מצה"ל, היה מחסידי התפיסה בצורך של חיל הים להצטייד בצוללות חדישות ובעל יכולות משופרות, שיוכלו לצלול עמוק יותר ולפרקי זמן ממושכים יותר, ושיוכלו לשאת חימוש מגוון ורב יותר. בעיניו, הצוללות חדלו להיות נכס של חיל הים, ועליהן להיות "זרוע אסטרטגית" של מדינת ישראל.

      הערכתו זו גברה על רקע כישלונות שנחל חיל האוויר. בניגוד להערצה שהכול העריצו את חיל האוויר, צ'יטה התפעל פחות. הוא אמר לי כי "פעמיים חיל האוויר הוליך שולל את ישראל". אולי המלים היו חריפות מדי, אך הוא התכוון לומר שפעמיים הבטיחו מפקדי חיל האוויר כי ביכולתם להכריע מערכות צבאיות ולהביא לניצחונות, ופעמיים לא "סיפקו" את הסחורה. בפעם הראשונה, לפני מלחמת יום הכיפורים, בעקבותיה התבטא עזר ויצמן, אז כבר מפקד חיל האוויר לשעבר, כי הטיל "כופף" את המטוס. בפעם השנייה, במלחמת לבנון השנייה, התברר כי למרות עליונותו של חיל האוויר, המערכה לא תוכרע באוויר.

      זה לא היה קל ופשוט לשכנע דורות של רמטכ"לים ושרי ביטחון להחליף "דיסקט" ולראות בחיל הים – שהבדיחות עליו דיברו במושגים של "חיל הגיגית" - זרוע אסטרטגית. אך זה קרה. המסר של צ'יטה הופנם, ומאז 1991 החלה ישראל להצטייד בצוללות חדישות ומודרניות מתוצרת מספנות גרמניות. כיום יש לישראל כבר שלוש צוללות מדגם "דולפין", ועוד אחת תיכנס בעוד זמן מה לכשירות מבצעית. אחת נמצאת בבנייה. השישית, בנייתה תחל בקרוב. קרוב ל-70% מעלות הבנייה - כשלושה מיליארד אירו - ממומנות מתקציב ממשלת גרמניה. צ'יטה סבר שכדי שחיל הים יהיה באמת זרוע אסטרטגית יעילה וטובה, עליו להצטייד בעוד שלוש צוללות, כך שיהיו לו תשע מהן. המספר הזה דרוש, לפי הערכתו, משום שבכל רגע נתון שלוש צוללות ימצאו במשימות צלילה עמוקות למטרות אסטרטגיות שלא ניתן יהיה לגלותן, שלוש יעלו על המבדוק בחוף לתחזוקה שוטפת, ושלוש יהיו במשימות ביטחון שוטף.

      אח"י תקומה, צוללת מדגם דולפין. נמל חיפה, יוני 2012 (AP)
      אח"י תקומה, צוללת חיל הים, בתחילת החודש מול חיפה (צילום: AP)

      שייטת הצוללות של ישראל השתתפה בעבר במלחמות ובעיקר במבצעים בין מלחמות, במשימות מגוונות של איסוף מודיעין ליד חופי האויב, להורדת צוללנים ואנשי שייטת 13 לפשיטות קומנדו ולמטרות מודיעין ובמשימות סיור וביטחון שוטף. בתקשורת דווח, כי הן נראו בתעלת סואץ בדרכן לים האדום של חופי סודן, שבו לפי פרסומים זרים מנהלת ישראל מערכה לבלימת הברחות הנשק מאירן לעזה. לפי אותם פרסומים הן יכולות לשוט, ומן הסתם, כך אפשר להניח על סמך אותם פרסומים, כי שטו באוקיינוס ההודי ובמפרץ הפרסי ליד חופי אירן.

      ההפתעה הגרועה ביותר

      אך לפי פרסומים זרים, היכולת החשובה ביותר שהצוללות מעניקות למדינת ישראל היא זו של יכולת גרעינית מסוג "המכה השנייה". פרסומים שונים, החל מ-1991 וכלה רק השבוע, בשבועון הגרמני "דר שפיגל", מייחסים לצוללות שנבנו בגרמניה לפי מפרט ודרישות ייחודיות של ישראל, יכולת לשאת טילים עם ראשי חץ גרעיניים. בדוקטרינות אסטרטגיות שפותחו בעולם בתקופת המלחמה הקרה, בהקשר של המאבק בין ארצות הברית לברית המועצות, תפקידן של צוללות נושאות נשק גרעיני, הוא לשגר את הטילים במקרה שארצן הותקפה בידי היריב בנשק גרעיני.

      במילים אחרות, גם אם צד א' יפתיע את צד ב' וישמיד אותו בנשק גרעיני, הרי שיוותר בידי צד ב' נשק גרעיני שלא ניתן לגלותו ולהשמידו, וזהו הנשק של הצוללות שמתחת לפני המים. מצב זה בין מדינות מוגדר גם כמאזן אימה. בזכות היכולות הגרעיניות האלה כל מדינה מטילה אימה ופחד על יריבתה ונוצר ביניהן מצב של הרתעה הדדית.

      העובדה שיש לישראל צוללות מעידה כי ישראל נערכת גם לתרחיש המקרה הגרוע ביותר: מצב שבו המאמצים הישראליים והבינלאומיים לבלום את אירן מלהשיג נשק גרעיני לא יצליחו. אם לאירן יהיה נשק גרעיני, הרי יתרונה של ישראל על פניה יהיה רק בזכות הצוללות, ובזכות היכולת - שכל העולם מאמין שיש לה - יכולת "המכה השנייה". ומכאן, תרומתו החשובה של צ'יטה, שהלך לעולמו בגיל 83, לגיבוש יכולת ההרתעה של ישראל.