סיפור על אהבה וחושך ואור

היא אוספת את זהר לחיבוק אחד ארוך שלא נגמר. "הוא מתוק", היא ממלמלת בהתרגשות. מנסה למצוא תנוחה שלא תכאב אחרי הניתוח הקיסרי, "אבל אין כמו האושר הזה. הוא שווה הכל". מצמידה אותו הכי קרוב ללב שלה, מלטפת אותו ונושקת ללחיו ברכות. היא באמת נראית מאושרת עכשיו.

שיר וייס (38), אלמנתו של סא"ל אייל וייס, מפקד יחידת דובדבן שנהרג לפני עשר שנים בעת מבצע באזור טול כרם, בחרה בחיים. אחרי שנים שבהן ידעה הרבה עצב ובדידות, שבהן גידלה לבדה, באהבה גדולה, את חושן, שהיתה תינוקת כשאביה נהרג, שיר חובקת עכשיו תינוק מקסים. וגם בן זוג, עמרי, הגדול ממנה ב?11 שנים. והיא לא שוכחת את אייל לרגע אחד. מפרידה בין הרגעים המיוחדים שעוברים עליה בחייה החדשים לבין הזיכרונות והגעגוע, שלא חלפו מעולם.

"פתאום הבנתי שזה מגיע לי. שזה חשוב לחושן. לא היה לי פשוט, אחרי כל כך הרבה שנים, אחרי כל מה שעברנו כאן, להיכנס למערכת יחסים עם בן זוג חדש. להיכנס להריון. שנים לא הרפיתי, נצמדתי למה שהיה ולמה שחייבים כדי להתקיים. זה היה אבל אחד מתמשך. הרבה אנשים אמרו לי, 'די, תשחררי', ולא יכולתי. מה, לא לזכור? לא להרגיש כאב כשעושים משהו חדש? בסוף זה קרה, הבנתי שאני לא רוצה יותר לברוח מהחיים. ועכשיו אני חיה. וסוף סוף טוב לי".

זהר נולד בבית החולים כרמל בחיפה לפני כשבועיים וחצי, במשקל 3 ק"ג ו?24 גרם. שיר נרגשת. "לא זכרתי שזה ככה", היא אומרת. "11 שנים עברו, החיים השתנו, גם התבגרתי לא מעט, ופתאום תינוק. ואני החלטתי להיניק, והוא איתי כל הזמן, לא זז ממני לרגע, וישן עלי, ומתעורר, בקיצור, אקשן אחד גדול. אושר עילאי. ואני אומרת את זה לעצמי גם באמצע הלילה, כשאני קמה אליו סהרורית, ועוד פעם קמה, מי יודע כמה פעמים".

אנחנו נפגשים לראשונה כשהיא בחודש התשיעי. הבית המטופח שלה נמצא בשכונה הצפונית של זכרון יעקב, ממש על צלע ההר. מראה פסטורלי נשקף ממנו, הר חורשן והמושבה בת שלמה, ולמטה הכביש ליקנעם. בסלון תמונות של אייל - אייל האבא, אייל המפקד. למעלה חדר עם קיר שלם של תמונות של שיר ואייל, ושל שניהם עם חושן. שבעה חודשים הספיק אייל להיות עם חושן עד שנהרג, והילדה, שלא הכירה את אבא, גדלה על הסיפורים.

היא אישה יפה, מטופחת. פניה עדינות. שערה הבהיר והחלק מוקפד. את אייל הכירה ב-1995, בלימודים לתואר ראשון במכללת אחווה בדרום. היא היתה בת 21, הוא בן 28. "יום אחד עמדתי עם המאזדה שלי ברמזור. הוא היה במכונית לפניי. הוא הסתכל עלי במראה, כנראה סיקרנתי אותו. ואז נסענו כל אחד לדרכו, אבל הוא לא הפסיק לחפש אותי שבועיים. עבר אדם אדם במכללה ובדק למי יש מאזדה כמו שלי. שיגע את כולם. ואז, באחד השיעורים המשותפים שלנו, נפל לו האסימון שאני הבחורה שהוא ראה במראה. הוא שאל אותי, "את נוהגת במאזדה, נכון?" וכשעניתי לו שכן, הוא אמר: 'יש! מצאתי!'

"ואז התחיל מסע הכיבוש שלו. או אה, מסע אמיתי זה היה. הוא השאיר לי פתקים על המכונית, טלפונים, מכתבים, היה שם לי מתנות בתיק... הוא היה בחור יסודי", היא מחייכת.
שלושה חודשים וחצי נדרשו עד שנעתרה לחיזוריו הנמרצים, ו"ברגע שהתחברנו זה היה הדבר הכי מדהים שיש. זרמנו מייד. עברתי מזכרון לתל אביב, ואחרי כמה ימים הוא כבר לקח אותי לארוחה משפחתית אצלו".

הם עברו לגור יחד בהוד השרון. ב-1999 נישאו. כעבור שנתיים הצפינו לזכרון יעקב, שם גדלה שיר בילדותה. באביב של 2001, כשהיתה בחודש השביעי להריונה, קיבל וייס את הפיקוד על יחידת העילית דובדבן. "זה קסם לו. תמיד היו נותנים לו יחידות שצריכות דחיפה קדימה או שיקום, לפעמים יחידות מפורקות ממש, והוא אהב את זה. הוא היה בדובדבן עשרה חודשים והרים אותם לגבהים אדירים. קיבל צל"שים מהרמטכ"ל, היה מלא בחוויות שעברו עליו שם".

בקיץ נולדה חושן. שיר אומרת שעוד לפני הלידה הם החליטו יחד על השם המיוחד. "כשהיא נולדה, אייל לא ידע את נפשו מרוב שמחה. הוא היה האבא שהכי מטורף על הבת שלו. היה מגיח מהיחידה להסניף את חושן אפילו לכמה שעות. בא, לוקח אותה בידיים, ולא זז. זה היה מדהים לראות את האיש הקשוח הזה, המפקד עם הזיפים והידיים המחוספסות, מחזיק את התינוקת ברוך כזה. וזה נמשך רק שבעה חודשים".

ב-15 בפברואר 2002 יצא וייס עם חייליו לביצוע מעצרים של פעילי ג'יהאד איסלאמי ותנזים בכפר ציידא שבאזור טול כרם. במהלך המבצע הפיל דחפור די-9 צה"לי פיסה מהבית, שגרמה להתמוטטות של קיר אבן. מאחורי הקיר ההוא תיחקר וייס את אחד המבוקשים שהסגירו את עצמם. הוא נהרג במקום. בן 34 וחצי היה.

"ממש כמה דקות לפני האירוע, אייל עבר לידי ושאל אם הכל תקין", כתב גיל, אחד מלוחמי דובדבן, במכתב לשיר. "ברגע שהוא התרחק קצת, אמרתי לחבר שלי: 'למה הוא מסכן את עצמו. הרי יש לו אישה ותינוקת בבית, אנחנו צעירים שעוד אין לנו את החובות האלו. אבל שהוא יישב בחפ"ק ויעביר לנו הוראות בקשר? לאייל היה חשוב לדעת ולראות שהכל מתקתק כמו שצריך, והדרך הטובה ביותר לעשות את זה היתה בשטח. "אני עמדתי בצד השני של הבית וראיתי את אייל נכנס לחצר. ברגע שנפלה החומה, היה שקט בקשר. חצי דקה ניסינו לעלות מול מישהו, ואף אחד לא ענה לנו. בסוף שמענו שקוראים לסרן שיגיע דחוף, והבנו שמשהו לא בסדר".

"יום שישי חורפי שטוף שמש. אני מארגנת ומנקה את הבית, מחכה שתחזור מהפעולה. פתאום אני רואה בחלון ארבעה קצינים צועדים על השביל. אתה לא ביניהם. אני רצה לדלת, אחוזת אמוק, ומבינה. אתה לא איתם. והם מדברים, מילים ומשפטים לא ברורים, מסבירים, אומרים שלא נפצעת, שבוודאות נהרגת. והעולם סביבי מתמוטט. ואני יודעת שאיבדתי את הכל. איבדתי את החבר הכי טוב שלי, את אהובי, את הבעל שלי, את האבא של ילדתי".
(מתוך מכתב שכתבה שיר לאייל ביום השנה השישי לנפילתו)

"התחושה היתה שהכל מתמוטט. סוג של הלם. חשבתי הרבה זמן שתכף זה ייגמר, תכף אייל יחזור. לא באמת השלמתי שזהו, שהוא לא יחזור ואי אפשר יותר לדבר איתו, להישען עליו, לקבל איתו החלטות יחד. לא הרפיתי מהעניין הזה, אבל החלטתי גם שאסור לי לשקוע. שיש לי תינוקת שתלויה בי, ובשבילה אני עכשיו כל העולם. ניסיתי לא להלחיץ אותה. הייתי בוכה בסתר, בחדר שלי. לפני האזכרה השנתית, לפני החגים, ימי הולדת, הכל עלה הרבה יותר חזק. תמיד לפני יום הזיכרון, אייל נהג לקנות לי חולצה לבנה ומכנסיים שחורים. וזה לא עובר. מצאתי את עצמי עושה את זה במקומו.

"חושן התחילה לשאול איפה אבא. בגיל שנתיים וחצי לקחתי אותה לבית הקברות. אמרתי לה, 'בואי, נלך לראות איפה אבא'. ולקחנו פרחים ונר, וחושן שאלה אותי - 'מה זה, יום הולדת? אז למה לא הבאנו בלון? ואיפה אבא?' הסברתי לה שאבא כאן, וכאן הגוף שלו, וזה היה מאוד לא פשוט".

"אני מנסה להמשיך, אייל, באמת. אבל עמוק בפנים, כנראה מחכה שתבוא. תעיר אותי מחלום הבלהות הזה, תחבק אותי בזרועותיך החסונות ותגיד לי שהכל בסדר. שאין מה לדאוג.אני בוכה עליך, איילי, ואני בוכה על חושן. כל טוב שקיים, הוא בעירבון מוגבל. כל שמחה מהולה בעצב, בכאב. כל חוויה, כל התחלה חדשה. הלימודים בכיתה א'. חושן שלנו התחילה בית ספר. אם רק היית כאן, כדי להתייעץ, לדבר, לעזור לה. לפעמים ילדים לא מבינים איך לחושן אין אבא. חברה טובה שלה שאלה אותה - 'מה, אבא שלך לא ראה שנופל עליו קיר?'
"המורה כתבה חושן עם ו'. אני תיקנתי אותה, אבל חושן הודיעה לי חד-משמעית שהיא רוצה להתחיל לכתוב את השם שלה עם ו'. היססתי לרגע, והסכמתי. אני זוכרת שכשהיא נולדה, גם אתה רצית שנכתוב את השם שלה עם ו', ואני רציתי בלי. והנה, כיתה א', ובחושי מתגלה האופי שלך, האופי שלנו. העקשנות".
(מתוך המכתב ביום השנה השישי לנפילתו של אייל)

כל השנים האלה המשיכה לעבוד בגופים ביטחוניים, שם עבדה עד לא מכבר. אפילו הצליחה להשלים תואר שני במינהל עסקים עם התמחות במשאבי אנוש ושיווק. אבל הכאב היה קשה מנשוא.
"היינו יוצאות לטיולים עם חברים. ונכון, כולם היו מאוד נחמדים אלינו, אבל זה תמיד היה שתינו שמצטרפות לאחרים, ואני הייתי עומדת ורואה את הביחד של החברים, את המשפחה השלמה, ילדים עם שני הורים מבלים, צוחקים ונהנים יחד, ואני וחושן חסרים.
"ואז הגיע יום המשפחה, וצריך לתת תמונות. ושוב, זה רק שתינו. ואפילו שהשתדלתי להעניק לחושן את ההרגשה הכי שמחה בעולם, להיות איתה תמיד, כל הזמן, בכל דבר, אז בדברים הקטנים, שהם הכי גדולים, אייל תמיד היה חסר לנו. בכל החלטה, בכל שלב שלה ושלנו. הוא לא היה כאן יותר".

"שבע שנים, רבאק, ואני תקועה. אני מפחדת להרפות, מפחדת מהלא נודע, מפחדת מהריק, מהפרידה. ואנשים סביבי משתגעים. למה התמונות שלך ממלאות את הבית? ולמה הדברים כל כך מסובכים?
לחיים יש כוח משלהם, ואנו הנשארים לא הולכים עם המתים, אבל לחיות צריך להחליט, וכל שנה צריך להחליט מחדש, ולהחליט כואב".
(מתוך מכתב שכתבה שיר לאייל במלאות שבע שנים למותו)

בשנה השמינית זה קרה. "הבאתי את חושן לפעולה ב'מכבי צעיר' בזכרון יעקב, ופגשתי שם מישהו שהכרתי פעם, בימים שחושן הלכה לגן פרטי והוא היה אבא של אחד הילדים בגן. הוא סיפר לי שהוא התגרש, ושאל אותי, 'רוצה לשתות קפה יחד?'

"התחברנו מהר מאוד. זאת היתה הפעם הראשונה שבאמת הבשלתי עם הרצון לבנות זוגיות, עם הכמיהה לא לברוח יותר מהמציאות. רציתי שוב משפחה וילד וחיים מלאים יותר. לחושן זה לא היה פשוט, היא היתה אז בת 8 וחצי. אחרי שכל השנים היא התרגלה להיות רק איתי, פתאום נכנס לחיים שלנו איש חדש, שתינו היינו צריכות להתרגל לזה. למזלנו, היא התחברה נהדר לשלושת הילדים של עמרי, אחד בגילה - הילד שלמד איתה בגן - ושניים גדולים יותר, ילדה בת 19 שהיא היום בצבא, וילד בן 16. הם באים לסופי שבוע. מה שקסם לי בעמרי היה העובדה שהוא ידע לקבל את הנוכחות של אייל בבית. לא היתה לי בעיה להגיד את השם של אייל לידו, זה לא איים עליו. הבנו מייד שזאת לא תחרות, שעמרי לא בא במקום אייל. הוא כאן ואנחנו יחד. אייל היה בעלי, הוא אבא של חושן, והאהבה והגעגועים אליו תמיד יהיו נוכחים בבית שלנו, וזה לא גורע שום דבר מעמרי.

"הכניסה של עמרי שינתה אצלנו הרבה דברים. פתאום נוסעים לטיול עם הג'יפ שלו. פתאום זה לא רק אני וחושן שמצטרפות לאחרים בטיולים בטבע. זה לא שאבא של חברה שלה או בעל של חברה שלי נותנים לה את תשומת הלב, אלא דמות אבהית אמיתית. פתאום יש גבר שמכין לה סנדוויץ' בבוקר ולוקח אותה לבית ספר, ויש ארוחות שישי עם הילדים שלו, ותחושה של משפחה. משהו מרגש ונעים".

אחרי כמעט שנתיים של זוגיות הם הרגישו בשלים לילד חדש. "הרגשתי שזה הזמן להרחיב את המשפחה. שאני רוצה להיכנס שוב להריון. היה בזה משהו סימבולי, לעשות את זה עשר שנים אחרי שאייל נהרג. זה נראה זמן טוב להמשיך. הגיע זמן ההשלמה, השלווה.

"כשנכנסתי להריון הייתי מאוד נרגשת. החלטתי שזאת המתנה שלי. ידעתי שזוגיות זה דבר נהדר, אבל גם הזוגיות הכי טובה בעולם, שנראית עכשיו יציבה ובטוחה, יכולה יום אחד להסתיים. וילד תמיד יהיה שלי, וגם אח לחושן. אני זוכרת שלקחתי אותה למסעדה לספר לה שאני בהריון. היא הגיבה בתדהמה, האוכל כמעט נתקע לה בגרון. היא באמת היתה בשוק. היו לה המון שאלות. מה יהיה, ואיך הריון עובר, ומה אני מרגישה. בגלל סיטואציית החיים שלה, היא תמיד היתה הרבה יותר חרדה לי מילד 'רגיל', וזה רק הגביר אצלה את התחושות האלו".

"אני כבר התרגלתי לחיות לבד, רק עם אמא", מצטרפת חושן לשיחה. היא ילדה נאה, עם עיניים סקרניות ומבט בוגר. "יש לנו קשר חזק מאוד. אני מספרת לה הכל, היא בעצם החיים שלי, תמיד היתה איתי ותמכה בי בכל דבר. כששמעתי שהיא בהריון לא יכולתי להאמין. מצד אחד הרגשתי חיסרון שזה לא מאבא שלי, מצד שני שמחתי שיהיה לי אח.

"עכשיו יש לי 90 אחוזים חששות ועשרה אחוזים אושר. אני התרגלתי לאמא שכל תשומת הלב שלה מרוכזת בי, אז אני לא יודעת אם זה יהיה פשוט. לא אמרתי את זה הרבה לאמא, העדפתי לא להעמיס עליה את החששות שלי, המחשבות מה הולך להיות כאן עכשיו. ברור לי שמדובר בשינוי גדול, וגם אני אצטרך להתרגל אליו. אבל החברות שלי אמרו לי שיהיה בסדר". היא מתכוונת לעזור לאמא, לתת לזהר את כל מה שהיא יכולה בתור אחות גדולה. "11 שנים הן הבדל גדול, אבל הרבה אנשים אומרים לי שההפרש לא משנה. אז קניתי לו מתנה והכנתי לו ברכה. טוב לי עם הילדים של עמרי, אבל עכשיו יש כאן גם אח אמיתי משלי, וזה מה זה כיף.

"נכון, אין לי אבא, ויש לי חיסרון בלב, ובשנים האחרונות הבנתי כמה הוא אהב אותי. אבל אם החיים יהיו עצובים כל הזמן, אז לא יהיה בהם כיף. תמיד היה לנו בית שמח, אמא ואני הקפדנו על זה מאוד. ככה זה גם יימשך. יש לי ארבע תמונות של אבא בחדר שלי. מצד אחד זה פספוס גדול שלא גדלתי איתו, ומצד שני אולי יש יתרון מסוים שהייתי קטנה כשזה קרה. אם זה היה קורה כשהייתי גדולה יותר, אז גם הייתי סופגת יותר זיכרונות ואת הביחד, ואולי היה לי קשה יותר. אולי אפילו יותר עם כל השינויים שיש כאן".

הימים הראשונים שאחרי הלידה לא היו פשוטים. "קבעו לי ניתוח קיסרי, כמו בלידה של חושן. הלידה עצמה עברה בסדר גמור, אבל ההתאוששות לא היתה קלה. ביומיים הראשונים סבלתי מכאבים חזקים, ובכיתי לא מעט. לאט לאט התאפסתי. התחלתי לחוות הכל מחדש. היו ימים מרגשים, שהזכירו לי לא מעט גם את הלידה של חושן לפני 11 שנים. אמא שלי ועמרי הדפו את כל המבקרים שרצו לבוא לבית החולים, אפילו חלק מהחברים הקרובים לא נכנסו אלי. קיבלתי המון ברכות ושמחה אמיתית של המון אנשים על ההתחדשות הזאת. זה ממש חימם לי את הלב. הרגשתי שהסיפור שלי עובר מעצב גדול לרגעים של אושר".

כששכבה בבית החולים, באו אליה אמו של אייל ואחותו. "זה היה הרגע הכי מרגש. הן חיבקו ונישקו אותי והתרגשו מאוד בשבילי. דיברנו הרבה, ראיתי שהן שמחות באמת, וזה לא הפתיע אותי, ידעתי כל הזמן שהן תומכות בצעד שלי. אבא של אייל נפטר כשהוא היה בן 17, ואייל תמיד אמר לאמא שלו, שהיתה אז בת 40 פלוס, שהיא צריכה להמשיך בחיים שלה. גם קרובי משפחה אחרים שלו התקשרו, חלקם אפילו מחו"ל, ואיחלו לי מזל טוב מכל הלב. היתה בזה המון עוצמה רגשית עבורי".
על אייל חשבת? הוא היה שם איתך בבית החולים?
"אייל עלה ברגעים האלה בבית החולים בצורה חזקה, ובכל פעם שחשבתי עליו, לפני ואחרי הלידה, זה פגש אותי במקום טוב, שמח. זה סיפר לי שבחרתי נכון, חיזק אצלי את התחושות החיוביות בנוגע לקשר עם עמרי ובנוגע לזהר. זה בעיקר סימן לי שאלו החיים, ויש בהם לא מעט רגעים מרגשים וטובים".

אחרי חמישה ימים בבית החולים שוחררה שיר הביתה עם זהר. "תקעו אותי בין ארבעת קירות חדר השינה, בקומה התחתונה של הבית, כל היום אני וזהר... הימים הראשונים לא היו קלים, המון עייפות והסתגלות למצב גופני ונפשי חדש לגמרי. אבל יש לי בן זוג מדהים שתומך בי כל הזמן, ויש הרבה עזרה מאמא שלי, וגם חושן עוזרת ומתרגלת איתי לחיים החדשים בבית. בכל יום שעובר אני מתחזקת".
היית לחוצה לפני הברית?
"ברור, ברית זה דבר מלחיץ, לא? אבל היה נהדר. הכל עבר בשלום, ועכשיו אני מרגישה כבר חזקה הרבה יותר. הימים נהפכים לקצת יותר נורמליים, וזהר ממש מקסים".

סא"ל אייל וייס כתב לשיר, על פתק, את תפילת השלווה. מאז היא נושאת אותה איתה לכל מקום. כל הזמן: "תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השניים"