הדבר המדהים באמת בסיומה העצוב ואולי אף המביש של עיסקת הרכישה של פרטנר היה העיוורון שבו לוקים הגופים שנהוג לכנות "מוסדיים". האנשים, שאמורים לשמור על כספי החיסכון ארוך הטווח של הציבור, רצו להלוות לבן דב מיליארדים ולהזרים נפח לתוך פירמידה חדשה. בארה"ב דיברו על גופים "גדולים מכדי ליפול", וכאן האמינו שחברות הסלולר "רווחיות מכדי לחדול". זה היה ליקוי מאורות, ועכשיו שוב נחטוף תספורת.
השבוע התחלתי להתגעגע לימים שבהם ההסתדרות ניהלה את כספי הפנסיה של הציבור. שם אולי חגגו עם הכספים, אבל לפחות לא מהמקפצה. לפחות לא ניסו שם להצטייר כמומחים גדולים. אולי עדיף שנרוץ לבכות למשרד האוצר כבר עכשיו, כדי שיחתום על הלוואת גישור אקטוארית לפנסיה שלנו, הרי ממילא זה יגיע עוד כמה עשורים. כן, משלמי המיסים ישלמו שוב על מחדלי המוסדיים והטייקונים. אולי, כי הרי שום דבר לא בטוח.
בפרפראזה על שם ספרה של רינה פרנק מטרני, "כל בית צריך מרפסת", צריך להגיד כיום: כל טייקון צריך סולם. הטייקונים התמנפו בשנים האחרונות. במילים פשוטות: לקחו הלוואות על גבי הלוואות. פעם מהבנקים ופעם - ובעיקר, מהפנסיה של הציבור. מי שעולה כל כך גבוה על המנוף צריך דרך לרדת.
פרשה שצריכה להדיר שינה מעיני הציבור
לנוחי דנקנר עוד יש סולם בדרך למטה. בסיסי הפירמידה שלו מלאים בנכסים איכותיים. הוא יכול למכור את מכתשים אגן, את שופרסל, את סלקום ועוד. ליצחק תשובה יש חבל בנג'י להצלה מהמנוף הגבוה - תגליות תמר ולוויתן. אפשר לעשות עם זה משהו. גם אם תמהיל העסקים של השניים כולל בעיות לא פשוטות, יש להם יכולת מסוימת, שתלויה בטיב התנהלותם במשבר הנוכחי, לצאת מהעסק.
אבל לאילן בן דב לא היה שום דבר כזה. וכולם ידעו את זה מלכתחילה. הוא רצה להתמנף הכי גבוה ולשים את כל הביצים שלא היו לו, אלא שהיו של הפנסיה שלנו, בסל אחד - חברת פרטנר שמו. בהנחה שלעולם חוסן, שתחרות לעולם לא תבוא, שהצרכן הישראלי ישלם לו את כל הדרך אל האולימפוס הכלכלי. מי שנתן לו את האשראים ידע זאת, וכרגיל - לא דרשו בטוחות, לא דרשו שעבודים מספקים, רצו ונתנו את הכסף.
אומרים שפרשת הרכישה הממונפת של פרטנר היא היא הטריגר המסתורי להקמת ועדת הריכוזיות. אחת מהמלצותיה אמורה למנוע בעתיד את הרכישה הכל כך מסוכנת הזאת על הגב של הפנסיה. פרשה זו צריכה להדיר שינה מעיני כל הציבור שרוצה שתהיה לו יום אחד קיצבה לגיל פרישה. ובמיוחד להעיר את בית המחוקקים, הכנסת, שיתחיל לחוקק חוקים רציניים שיצרו את צעדי המוסדיים. כי הם הולכים כמו סוסים עיוורים לאן שהעגלון מורה להם.