פרשנות: הסדר נתניהו לאולפנה לא נקי מספקות

אם היה מישהו זקוק לראיה עד כמה חשובה הפרדת הרשויות במדינה דמוקרטית, באה פרשת גבעת האולפנה להוכיח זאת. באמצע 2011 הודיעה המדינה לבג"ץ, שהתקבלה החלטה בישיבה בראשות ראש הממשלה, שרים נוספים, וכן היועץ המשפטי לממשלה, שגיבשה את גישתה העקרונית של הממשלה ולפיה: "בנייה בלתי חוקית אשר ממוקמת על קרקע פרטית – תוסר". בעקבות הודעת המדינה ניתן פסק דין של בג"ץ ובכך נגזרו להסרה, חמישה מבני קבע וחמישה מבנים יבילים ב"גבעת האולפנה" שליד בית אל. כבקשת המדינה, נקבע כי הסרת המבנים תבוצע בתוך שנה.

ימים חלפו והלחצים הפוליטיים גברו, עד שבחודש אפריל השנה ביקשו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ופורום השרים לשקול מחדש את דרך יישום המדיניות עליה החליטו וכמו כן, גם את עמדתם הפרטנית עליה הודיעו לבית המשפט. בשל כך ביקשה המדינה לחדש את הדיון בעתירה ולאפשר גיבוש של מדיניות עדכנית לגבי סדר העדיפות באכיפת הדין באזור. לצורך זה התבקשה גם ארכה בת 90 יום. בית המשפט העליון לא נעתר לבקשת המדינה, אך כדי לאפשר לה לעמוד בהתחייבותה ובפסק דינו, האריך את המועד למימוש צווי ההריסה של בתי האולפנה עד ל-1 ביולי השנה.

פסק דין סופי של בית משפט הוא סוף פסוק לגבי התדיינות נוספת באותו עניין. החריגים לסופיות הדיון הם מעטים ונדירים. סופיות הדיון מקבעת את סיום הטיפול של הרשות השופטת בעניין, ופסק הדין יוצא מידי הרשות השופטת ועובר להליכי ביצוע. זוהי גם זכותו של הפרט, שיבוא סיום להליכי המשפט וזכותו, שנקבעה בפסק הדין, לא תהא עוד נתונה בספק. אלה מקצת הטעמים לדחיית הבקשה של המדינה.

המבנים בגבעת האולפנה אינם היחידים ביהודה ובשומרון שהסרתם תלויה ועומדת. ההערכה היא שיש עוד כ- 9,000 מבנים הדומים להם.

מספר המבנים גדול מאוד ובשל כך הוגשו כבר ארבע הצעות חוק המבקשות להסדיר בדרך של חקיקה את גורלם של המבנים. הצעת החוק האחרונה הוגשה כשבוע לפני שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון שדחה את בקשת המדינה. הצעות החוק לא הבשילו לכדי חקיקה וראש הממשלה הצליח, כנראה, למרות לחצים כבדים בתוך הליכוד, לגבש רוב בכנסת שידחה את ההצעה האחרונה.

ראש הממשלה מקדם הצעה להסדר "מקומי", הסדר "קטן": חמשת בתי הקבע בגבעת האולפנה ינוסרו ויועתקו ממקומם אל מתחם הסמוך למקום המצאם. בנוסף, ייבנו מבנים נוספים וחדשים. זהו עיקרו של ההסדר. הסדר זה בא לקיים את פסק דינו של בית המשפט העליון, להקטין את הפגיעה במתיישבים ו"לפצות" על העתקת הבתים בדמות הגדלת ההתיישבות בגבעת האולפנה.

אלא שההסדר המוצע איננו נקי מספקות. המתחם שאליו יועברו הבתים, כך על פי ההצעה, הוא אזור צבאי שנתפס על ידי המפקד הצבאי של האזור. לו היה המתחם שנתפס כולו "אדמות מדינה", ייתכן שלא היה כלל צורך בתפיסה צבאית והיה אפשר לעשות בו שימוש. משנתפס המתחם צבאית, יש יסוד לדעה כי במתחם מצויות אדמות פרטיות שנתפסו כדין אך לצרכים צבאיים. חשוב לזכור שחובתו של המפקד הצבאי, שהוא הריבון מכוחו של המשפט הבינלאומי, היא לשמור באזור על הביטחון, החוק והסדר והוא רשאי לתפוס מקרקעין לצורך כך. גם מקרקעין פרטיים וגם אם הם הרשומים בטאבו.

אולם, התפיסה הצבאית, כשמה כן היא, והיא נועדה לצרכים ביטחוניים. ההסדר ה"קטן" יעורר את הטענה לפיה העתקת בתי מתיישבים - בתים פרטיים - אל תוך המתחם שנתפס בשל שיקולי ביטחון צבאיים עומדת בסתירה להצדקה הביטחונית של התפיסה והיא מעידה, בנסיבות אלו, על כך שאין צורך ביטחוני אמיתי לתפיסה. ועוד, אם העתקת הבתים תיעשה לאדמות שהיו פרטיות ורשומות בטאבו, תבוא הטענה כי אין עדיפות למתיישבים על פני הבעלים הרשומים של הקרקעות עוד לפני התפיסה הצבאית.

על הטענות האלה אמור יהיה להשיב היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין. ההתיישבות ביהודה ושומרון לא נעשתה תמיד, בדרך מסודרת במישור המשפטי. המדינה עודדה את ההתיישבות ותמכה בה, אך לא יצרה בו בזמן ובכל מקום את התשתית המשפטית המאפשרת התיישבות. חלקם של המתיישבים מוצאים עצמם נפגעים. גם המדינה נפגעת. ההסדר המוצע לניסור והעתקת הבתים בגבעת האולפנה עלול ליצור בעיות משפטיות חדשות שעוד יכבידו את משקלן על הבעיות הנוכחיות והפתרון "הקטן" שלא פותר את הבעיה בכללותה, עלול להפוך לבעיה גדולה.

הכותב הוא עו"ד במשרד הברמן דובב שטרן ושות', העוסק במשפט ציבורי ואזרחי