פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דו"ח הרפז - בידי מי אנו מפקידים גורלנו?

      מבקר המדינה לינדנשטראוס ככל הנראה לא יגיש את מסקנותיו על דו"ח הרפז בטרם יפרוש עוד חודש. יוסי מלמן תמה כיצד יכולה הייתה מערכת הביטחון להיות מולכת שולל על ידי הרפז

      קלושים הסיכויים שמבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, יגיש את הדין וחשבון שלו בפרשת הרפז לפני שיסיים את תפקידו בעוד חודש. זו שאלה של אריתמטיקה פשוטה. בג"ץ החליט ביום שני להעניק לעותר אל"מ ארז וינר, ראש לשכת הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, שלושה שבועות להעביר את תגובתו לטיוטת הדו"ח. זה יביא אותנו ל-25 ביולי ואז ייוותרו למבקר המדינה עוד שמונה ימים עד שיסיים את תפקידו. הוא לא יוכל להספיק לסיים את כתיבת הדו"ח. הוא צריך עדיין לקבל תגובתם של נוספים עליהם נמתחה ביקורת; כמו גבי אשכנזי, וגם בועז הרפז – גיבור הפרשה – מן הסתם ירצה להגיב. בנוסף לכך, תגובות וינר, אשכנזי והרפז יצטרכו לעבור למושאי ביקורת אחרים ובעיקר לשר הביטחון אהוד ברק, לצורך תגובתם. לכן לא סביר שלינדנשטראוס יסיים את המלאכה שהוא החל בה וכה רצה להביא לסיומה לפני שיפרוש.

      מלאכת סיום כתיבת הדו"ח והגשתו תוטל על מקלדתו של המבקר החדש, השופט יוסף שפירא. הוא ייעזר בחובב שפירא שעומד להתמנות לראש חטיבת הביטחון במשרד המבקר. שפירא יחליף את האלוף (מיל') מנדי אור, שפורש גם הוא לאחר שנים ארוכות בתפקיד החשוב והרגיש הזה. חטיבת הביטחון במשרד המבקר אחראית לבדוק ולבקר ההתנהלות של כל גופי המודיעין ומערכת הביטחון. שפירא היה מנהל בכיר בחטיבת הביטחון של משרד המבקר ובעבר היה קצין באמ"ן וסגן מזכיר צבאי. ועדת המכרזים של המשרד בראשות האלוף (מיל') רפאל ורדי מינתה אותו לאחרונה לתפקיד.

      תמונה עגומה של דם רע

      טיוטת הדו"ח העומדת על יותר ממאתיים עמודים, מחולקת לארבעה פרקים. פרק ראשון עוסק במסמך, שבעבר נקרא על שמו של אלוף פיקוד הדרום ומועמדו של ברק לתפקיד הרמטכ"ל - יואב גלנט, וכעת הוא מכונה "מסמך הרפז".

      הפרק השני עניינו היחסים (העכורים) בין שתי הלשכות של ברק ואשכנזי. שני פרקים אלה הם הרלוונטיים ביותר לפרשה. הפרק השלישי דן ביחידות המיוחדות של צה"ל וגופי מודיעין אחרים וליבתו ההפקר ששרר במחלקת המבצעים המיוחדים (מ"מ) של צה"ל שאפשר להרפז לעשות שם כמעט ככל העולה על רוחו, ללא בקרה ופיקוח ועל אף שפרש מצה"ל בהעדרו של סיווג בטחוני מתאים. הפרק האחרון נסוב על תהליך מינוי הרמטכ"ל.

      מהטיוטה עולה תמונה עגומה של דם רע, יחסים עכורים וחשדנות בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, של התנהלות מבולגנת ביחידות הסודיות ביותר של צה"ל ובעיקר - שוב פעם מתברר כי "הכול אישי". אך בניגוד לרושם שעיתונאים ופרשנים מנסים לשוות לאירועים ולאישים, אין בדו"ח חלוקה של "רעים" ו"טובים". לכל היותר אפשר לחלק את הנפשות הפועלות ל"תמימים" (אשכנזי), "טיפשים" (וינר), "חשדנים" (אשכנזי), "תחמנים" (הרפז) ו"מתוחכמים" (ברק וראש לשכתו יוני קורן).

      שאלת המניע

      השאלה הגדולה שהמבקר לא הצליח לפתור - ואין זה גם מסמכותו - היא שאלת המניע. מה הניע את הרפז לאסוף מידע על לשכת ברק ולהעביר את המידע - לרוב פיסות רכילות חסרות ערך - ללשכת הרמטכ"ל. אפשרות אחת, הסבירה, שהרפז ביקש להעצים את ערכו בעיני אשכנזי ולהראות לו שהוא מחובר ומקושר ויכול לסייע לרמטכ"ל. במילים אחרות - הרפז שיטה בוינר ובאשכנזי וכל זאת כדי לקדם את עצמו ואת עסקיו. האפשרות האחרת, שבאה ממחוזות של אמונה בתיאורית קשר, גורסת שהרפז הופעל בתחכום רב ביותר על ידי גורמים עלומים, שלא נחשפו עדיין.

      אבל מה שחסר בדו"ח היא התמיהה - כיצד יכולה הייתה מערכת ביטחון שלמה, שאמורה להיות נועזת, מתוחכמת רצינית וזהירה, להיות מסובבת על האצבע הקטנה של אדם כמו בועז הרפז, שהמילה ההולמת אותו יותר מכל היא "מעאכר", האם אלה הם האנשים שאנו מפקידים בידיהם את גורלנו?