פרשת בלאו: יש חופש עיתונות

לאחרונה נתקפתי בהלה, ואולי איני בודד בהרגשתי זו, עקב ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את העיתונאי אורי בלאו בחשד כי החזיק בלא סמכות במסמכים בעלי סיווג ביטחוני גבוה. בהלה לא עקב ההחלטה המוטעית לדעתנו להעמיד את בלאו לדין, אלא עקב ההתבטאויות הקולניות של עיתונאים בעקבות ההחלטה.

החלטת היועץ המשפטי מדגישה כי לא היה בכוונת בלאו לפגוע בביטחון המדינה, ואם כך הדבר, דומה כי פוקעת העילה להעמידו לדין. התנהלות מבישה וחסרת יושרה, כפי שאפיינה את בלאו, לדעתנו, עדיין אינה סיבה מספקת להעמיד עיתונאי לדין. המחיר הציבורי והתדמיתי של העמדתו לדין של בלאו יהיה הרבה יותר כבד מאשר עצם ניהולו של המשפט הצפוי ותוכנו.

אך לעומת כל אלה, התבטאויותיהם של עיתונאים בעקבות החלטת היועץ סילפו לחלוטין את מציאות חופש העיתונות והביטוי בישראל. התבטאויות אלה גבלו במקרים רבים בהיסטריה. בכל הכבוד, ויסלחו לנו כמה מעמיתינו: בניגוד לזעקותיהם, כפי שהתבטאו בניסוחים מבהילים של עצומות למיניהן, הרי ישראל ואזרחיה נהנים מחופש עיתונות וביטוי שמעטים כמותו במדינות דמוקרטיות. כעיתונאי, אני גא במדינתי, הנתונה זה 64 שנים במצב חירום, בעודה שוכנת בליבה של יורה רותחת, ובכל זאת אינה משליכה בסיטונות לכלא עיתונאים, כמו בטורקיה של ארדואן. זו אינה קביעה פופולרית בימים אלה, אבל האמת צריכה להיאמר: במדינת ישראל אין שלטון המדכא את חופש העיתונות. נקודה.
עיתונאים ופוליטיקאים, הממהרים למתוח ביקורת על בית המשפט העליון, צריכים להודות לשופטיו על הגנה בלתי נלאית על חופש הביטוי שמעניקה ערכאת השיפוט העליונה. אמנם גם השופטים אינם חסינים מכל ביקורת, אך ביקורת כלפיהם היא פן נוסף של חופש הביטוי.

העמדתו לדין של בלאו ספק אם תסכן את חופש העיתונות. התוצאה של הדיון המשפטי הצפוי בעניינו עשויה להיות דווקא הפוכה: אפשר שעיתונאים יבקשו להוכיח לעצמם ולציבור כי שום החלטה של היועץ המשפטי לא תרתיע אותם ולא תרסן את רצונם למלא בנאמנות את שליחותם העיתונאית, האמיתית.

עם זאת החלטת היועץ גרמה לתופעה מוזרה במישור הפוליטי: האם חופש העיתונות אינו ערך היקר לליבו של הימין הפוליטי בישראל? מדוע, בעקבות החלטת היועץ, מסתדרים להם מייד, באורח כל כך צפוי, מחנות "בעד ההחלטה" (ימין) ו"נגד" (שמאל)? האם ערכי חופש העיתונות והביטוי בישראל אינם צריכים להיות יקרים לאישי הימין במערכת הפוליטית? האם בכך אין הם סוטים מרוח משנתו הליברלית של המורה הדגול, ז'בוטינסקי? כיצד קרה שחופש העיתונות בישראל הפך לנחלתם הבלעדית, לפחות לכאורה, של אנשי שמאל? האם איש ציבור מן הימין אינו יכול להתלבט ביושר אינטלקטואלי בשאלה אם אכן ראויה אם לאו היא החלטתו של היועץ, בעניינו של בלאו, ולא להשמיע רק את התגובה הצפויה ממנו? לכן החלטת היועץ המשפטי צריכה לגרום גם לחשיבה לא אוטומטית אצל פוליטיקאים ועיתונאים גם יחד.