שלום. מישהו שומע?

הבון טון ששולט לאחרונה בשיח הציבורי של גורמים רבים וטובים במערכת הפוליטית והאזרחית, דורש "לשים במרכז" את הנושאים החברתיים והכלכליים: "נמאס לנו לדבר על הכיבוש", "תפסיקו להפחיד אותנו עם איומים ביטחוניים", "הגיע הזמן שנתרכז בבעיות שלנו" ועוד כהנה ביטויים דומים אשר נשמעים בלי הרף.

השנה האחרונה עשתה טוב לשיח החברתי. בזכות המחאה של הקיץ האחרון כל הפוליטיקאים מתחרים בניהם מי יותר חברתי, מפת הידיעות בתקשורת מלאה באייטמים חברתיים בכמות שלא ביישה את מדד הידיעות הביטחוניות שמלווה אותנו משך שנים, ובכלל, עושה רושם כי סוף כל סוף הצל הביטחוני-מדיני חדל מלגונן על החיטוט במוגלות החברתיות שטפחו להן מבלי לשים לב לפצע אימתני.

כמי שנמנה על מחנה השמאל הציוני זכור לי כיצד תמיד דרשו והתחננו רבים מאיתנו שיונף בגאון הדגל החברתי-כלכלי באותה העוצמה ממש שבה מונף הדגל המדיני-בטחוני. כסוציאל-דמוקרט בכל נימי נשמתי, לא היה מאושר ממני שהשיח החברתי תפש לו סוף כל סוף מקום של כבוד בחברה הישראלית. הנושאים והמצוקות שמייצגת המחאה החברתית מילאו אותי תחושת הזדהות מלאה עם מאבקיה ורצון עז להירתם להצלחתה. זו באמת מחאה מיוחדת במינה שהצליחה להיות המחאה העממית הגדולה ביותר שנראתה ברחוב הישראלי ,ועוד בנושאים החברתיים שנדחקו לקרן זווית זמן רב מידי.

ואולם, השיח הדורש בשם הנושאים החברתיים להדיר באופן טוטאלי את השיח המדיני והביטחוני זר לי מאוד. לאחרונה עושה רושם כי הדיבור על בעיות ביטחוניות קיומיות, או הנעת תהליכים מדיניים, הפך בעיני גורמים מסוימים לבלתי רלוונטי, שלא לומר לגיטימי בעליל. הס מלהזכיר את ההכרח בתהליך מדיני מול הפלסטינים מפאת כבודה של המחאה החברתית והצורך לזכות באהדת ההמון, או סתם בשביל למצוא חן בעיני כמה מצביעים פוטנציאלים.

ראשית, המציאות חזקה מכל ולא כדאי לאיש מאיתנו לעצום עיניו ולבקש להכתיב לציבור הישראלי מצבים לא אפשריים. גם בימים שבהם השיח המדיני-ביטחוני נדחק לפינה חשוכה ברור לכולנו שזו רק שאלה של זמן עד שנידרש להכרעות גם בסוגיות אלו. מדינת ישראל חיה באזור עוין והנה מושא לאיומים קיומיים שלא פסו מהעולם ומחייבים התייחסות. כמו כן, אי קביעתם של גבולות קבע למדינה והכיבוש של מיליוני פלשתינאים ממשיך לאיים על אופיה היהודי והדמוקרטי של ישראל. כלום נדמה למישהו שנושאים אלו אינם חשובים כלל ועיקר? כלום נדמה למישהו שניתן או צריך להתעלם מסוגיות הרות גורל אלו?

אולם הגיע הזמן שנפנים כי להתמודדות עם הבעיות החברתיות ולהתמודדות עם הבעיות הביטחוניות ולצורך בקיומו של תהליך מדיני אמיתי, קיימות השלכות הדדיות. מדובר בצירים אשר מזינים ומפרים אחד את השני. שלום וביטחון מחזקים את הכלכלה ומסייעים ביצירת חברה צודקת, וחברה שכזו היא חברה שמחזקת את הלכידות הפנימית הנדרשת לעת מצור, חברה שנותנת רוח גבית להסכמי שלום, דוחה בבוז את הגזענות, מעניקה רוח גבית לערכים דמוקרטים וחוזר חלילה. אין זה אומר שצריך לדחות את הפתרונות של הבעיות החברתיות עד שיהיה שלום או יבוא המשיח. ממש לא כך. כמו שקידום השלום יחזק את היכולת לייצר חברה צודקת, כך בנייתה של חברה צודקת תחזק את היכולת לחתור לשלום.

ניתן ואף ראוי לנוע בשני המסלולים במקביל, באותה העוצמה ועם אותה תחושת חשיבות ושליחות. יד אחת אוחזת בדגל החברתי והכלכלי ויד שנייה אוחזת באותה העוצמה בדגל הביטחוני והמדיני. המטוטלת הייתה זמן רב מידי בלתי מאוזנת שעה שנטתה על צידה הביטחוני-מדיני והחברה הישראלית כולה הפסידה מכך. זריקת המטוטלת לנקודת הקיצון השנייה תחזור על אותה הטעות ממש. מכלול האתגרים של מדינת ישראל דורשים איזון והתייחסות נאותה. הניסיון לדחוק נושא אחד עבור השני לא יחזיק מים לאורך זמן, ישמש כחרב פיפיות לנושאים החברתיים שישובו להתבטל בפני הנושאים הביטחוניים כאשר אלו ישובו להתעורר ובעיקר יחטא למטרה: ללא נסיעה בכביש דו-מסלולי אני נמצא עצמנו לבסוף תקועים בדרך ללא מוצא.

המחאה החברתית: מעל 10,000 בני אדם הפגינו בתל אביב

הכותב הוא יו"ר קבוצת "קול ישראלי" לציונות וסוציאל-דמוקרטיה, שימש בשנים 2004-08 כיו"ר המשמרת הצעירה במפלגת העבודה