לפני מספר עשורים ארזתי, ביחד עם האיש שהיה אז איתי, אוהל ושקי שינה בתרמילים ונסענו לשוטט שנתיים-שלוש בקניה. החיים באוהל, עם גזייה ואורז בתרמיל, די זולים, אבל המימון לשהייה, בעיקר את השהות בשמורות כדי לצפות בבעלי החיים, הגיע מהדרכת מטיילי ספארי מישראל. בין לבין קיבלנו בניירובי דירה במתחם דירות, שבו התגוררו בתקופת ההתארגנות הראשונית משפחות ישראליות שהגיעו לעבוד מטעם חברות ישראליות כמו סולל בונה.
פגשתי את אחת מהנשים, שהצטרפה לשליחות העבודה של בעלה, ממש כשנחתה, מלאת סקרנות, בניירובי. היא התלהבה מהבחור שהגיע לעבוד בדירה. עיניה נצצו כששמעה ממני את הסיפורים על התרבות של שבטים שונים בקניה, על המנטליות הנעימה של האנשים והיא רצתה רק לשמוע וללמוד עוד. אחרי כשבוע יצאתי להדריך קבוצת מטיילים בסמבורו, אמבוסלי, נקורו ומסאי מארה וחזרתי למתחם. השבוע חלף, החברה החדשה שלי עברה שטיפת מוח מרוכזת מנשות הישראלים העובדים בקניה זה מכבר. עכשיו היא כבר ידעה שה-"boy" שעובד אצלה הוא לא בחור נחמד שיכול לספר לה על קניה אלא נצלן, שרק מחכה להזדמנות לגנוב ממנה. היא למדה שהמקומיים הם עצלנים, רמאים וחסרי תרבות. הדגמה קשה של הקלות הבלתי נסבלת של אמנות הדה לגיטימציה לעם שלם.
בקניה של אז, הישראלים היו העובדים הזרים, שבאו למלא את כיסיהם כסף מקופתה של אחת המדינות העניות בעולם. השחורים היו המארחים, מארחים אדיבים, שהיו מוכנים לספוג לא מעט השפלות תמורת הזכות לעבוד ב-HZ של גד זאבי, סולל בונה ושאר החברות הישראליות.
יום ראשון. המון בעלי מלאכה פולנים ממלאים את הכנסייה בלוצק, מקשיבים לדרשה של הכומר שמספר להם על היהודים שגוזלים את עבודתם וכספם. ההמון המוסת אוסף מכל הבא ליד, כלי משחית ויוצא אל מרכז העיר לחפש יהודים ולפרוע בהם. השמועה מתפשטת בין היהודים כאש בשדה קוצים. בניגוד למקומות רבים אחרים, היהודים לא ממהרים להסתתר, כל הבעלגולעס (עגלונים) והנפחים ובעלי המלאכה האחרים אוחזים בכלי העבודה שוט, קרדום, גרזן ויוצאים בחבורה מלוכדת אל מול הפורעים. הפרעות כאן הסתיימו לפני שהחלו. זה אחד מסיפורי אבא שעליהם גדלתי. הכומר, אגב, לא קרא להמון לנקוט אלימות, יכול להיות שהוא בכלל התנגד לה. אבא, שהבין את המסר, היה בגיל 13 לאיש בית"ר. הוא הגיע על האוניה נעמי יוליה, האוניה הרביזיוניסטית הבלתי ליגלית האחרונה שיצאה מאירופה ערב המלחמה, היישר לפלוגת בית"ר בראש פינה. הפלוגה של חבר שלו מקן בית"ר בלוצק, שלמה בן יוסף, עולה הגרדום הראשון, שאת הידיעה על עלייתו לגרדום אבא קיבל שנתיים קודם, כששהה בעיירה בשם אושוויץ במהלך שירותו בצבא הפולני. כמה שנים אחרי עצירת הפרעות היה לפולנים ולאוקראינים של לוצק הרבה יותר קל לבצע פרעות ביהודים ולרצוח את כל הקהילה, בחסות השלטון הנאצי. סבתא שלי, מוטל וחסקל שלא זכיתי להכיר כדודים שלי, נרצחו עם כל שאר אנשי העיר.
תל אביב 2012. בלב מדינת היהודים, בתל אביב, מתארגנת הפגנה. הם מפגינים נגד מי שהציפו את שכונות דרום העיר והפכו, כך מספרים, את חייהם לגיהינום. על הבמה עולים חברי כנסת, אנשי הימין הפוליטי. הם מספרים להמון, שמדובר בתופעה שמתפשטת כמו סרטן בלב המדינה היהודית. אסור להתבייש לקרוא לגרש אותם. לחסל את הסרטן שמתפשט במהירות. הסרטן אחראי לירידה באיכות החיים, לחוסר הביטחון, למחלות, ללכלוך. הפליטים מאריתריאה איבדו מזמן את פניהם הם חלק מתופעה סרטנית. לא אנשים שנמלטו מסכנת חיים או מרעב וחוסר תקווה. חברת הכנסת, שהשתמשה בסרטן כמטפורה לא קראה לאנשים לשלוף את האגרופנים. חבר הכנסת שלידה לא קרא לשלוף אקדחים ולהתחיל לירות ברחובות. הוא מעדיף אלימות מאורגנת על ידי המדינה. לכלוא במתקנים מאובטחים אנשים בלי פנים, שלא עמדו למשפט, לא על רצח, לא על אונס ולא על גניבה ולגרש. חברי הכנסת הנכבדים אמורים לדעת היטב, שאחרי שהפשטת אדם מאנושיותו, הדרך לרצח שלו קצרה מאוד.
הכותבת היא משפטנית ופעילה סביבתית בהווה, ומדריכת טיולים בעבר