בחלומות אני הולכת

בגיל 17 היא הפכה למשותקת בפלג הגוף התחתון אחרי תאונת דרכים. מאז היא עשתה תואר, הפכה ליועצת חינוכית ולאלופת אירופה בבדמינטון נכים. נינה גורודצקי - סיפור השראה

מיקי שגיא

עד הלילה שבין 27 ל-28 במארס 1998, נינה גורודצקי הייתה תלמידת כיתה י"א עם לא מעט חלומות בנוגע לעתידה. הנערה חובבת הספורט שעלתה בגיל 10 עם הוריה מאבחזיה (ישות מדינית בקווקז שהתנתקה מגיאורגיה ושוכנת לחופו המזרחי של הים השחור) אמנם הייתה שחיינית וטניסאית, אבל חלמה להיות, "כשתהיה גדולה", צלמת או וטרינרית.

אלא שאז הגיע אותו לילה ארור ששינה את חייה. לתמיד. בילוי ליל שבת טיפוסי עם חברים הסתיים בתאונת דרכים שלא תשכח לעולם. היא נפגעה בעמוד השדרה והפכה למשותקת לחלוטין בפלג גופה התחתון. "באותו לילה הייתי עם חבר שלי ועוד שני חברים באוטו", שחזרה השבוע נינה את הלילה השחור, "הורדנו אותם במועדון ואז נסענו חזרה הביתה. העדפתי להיות עם חבר שלי אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותו. בדרך הביתה, אין לי מושג איך, חבר שלי שנהג נכנס בעמוד, וכל החיים שלי השתנו".

טוב לדעת (תוכן מקודם)

כרטיס ביקור דיגיטלי - כל עסק חייב אחד כזה

בשיתוף MYB
לכתבה המלאה

את זוכרת משהו מרגעי האימה?

"בקושי. אני בעיקר זוכרת שהייתי בהלם. לא הרגשתי כאבים חזקים, רק משהו בגב ושאני לא יכולה לזוז. חברים אחרים שלנו, שנסעו ברכב מאחורינו, פתחו את הדלת בצד שלי ושאלו אותי 'נינה, את בסדר?' ואמרתי להם שכן, אבל לא יכולתי לצאת מהאוטו, כי לא הרגשתי בכלל את הרגליים. הבנתי שיש בעיה, אבל באותו שלב לא נפל לי האסימון מה באמת קרה לי. אחרי זה רק סיפרו לי שאיבדתי את ההכרה ושלקחו אותי מונשמת באמבולנס לבית החולים.

"הייתי מחוברת לכל מיני צינורות בביה"ח. שלושה חודשים שכבתי בלי לזוז, עם שני שברים בגב. עברתי ניתוח לקיבוע עמוד השדרה ובשבר התחתון לא נגעו, כדי שאוכל קצת לזוז. אחרי זה עברתי לשיקום של עשרה חודשים בבית החולים לוינשטיין, לפני שהתחלתי לחזור לעצמי".

המילים "לחזור לעצמי" הפכו לתמצית הסיפור כולו בחלק השני של חייה של גורודצקי, מהתאונה ועד היום. במקום לשקוע במרה שחורה אחרי כניסתה לסטטיסטיקה הארורה של נפגעי תאונות הדרכים, ואף על פי שהפכה לנכה המרותקת לכיסא גלגלים, נינה השאירה את הדיכאון מאחור ובחרה לשקם את חייה.

כיום, בגיל 31, אחרי שכבר השלימה תואר ראשון בפסיכולוגיה, נינה היא לא רק סטודנטית לתואר שני בייעוץ חינוכי במכללת עמק יזרעאל ויועצת בתיכון עמקים?תבור בקיבוץ מזרע, אלא גם אחת השחקניות הבכירות בעולם בבדמינטון נכים. למחבט ול"כדור הנוצות" עוד נשוב, אחרי שננסה להבין מעט את "תופעת גורודצקי".

המילים "לחזור לעצמי" הפכו לתמצית הסיפור כולו בחלק השני של חייה של גורודצקי, מהתאונה ועד היום. נינה (צילום: לירון אלמוג)

מתי בעצם הבנת שהפכת לנכה לכל החיים?

"גם בכל תקופת השיקום אף אחד לא אמר לי 'זהו, את לא תלכי יותר על הרגליים'. כולם אמרו שיהיה בסדר וברור שגם על כיסא גלגלים אפשר לחיות, אבל לקח לי זמן להבין. כל הזמן הייתה לי ציפייה שאולי יקרה משהו; בשנים הראשונות קיוויתי כל הזמן. שומעים על ניסים שקורים וקיוויתי שאולי אחרי כל הטיפולים משהו כן יעזור לי, אבל אף על פי שלקח לי זמן, באיזשהו שלב הבנתי שזהו - לא אלך יותר על הרגליים".

ומה עשית עם סיום השיקום?

"השלמתי בגרויות בבית עם מורים פרטיים. בבית הספר שלמדתי בו לא הייתה אז נגישות לנכים, אז נבחנתי בבית".

איך בכלל הצלחת להתרכז בלימודים אחרי מה שעברת?

"אחרי הניתוח בעמוד השדרה עברתי תהליך עם עצמי, עד שאמרתי שהגיע הזמן ללכת ללמוד. הייתי בסדרת טיפולים שלא נגמרה, אבל בין כל הפיזיותרפיה וההידרותרפיה השלמתי בגרויות וסיימתי תיכון. אחרי השלמת הבגרויות, בגיל 21 או 22, במקביל להמשך הטיפולים, עשיתי פסיכומטרי ולקח לי זמן עד שהלכתי ללמוד, כי לא הייתי בטוחה מה אני רוצה.

"אחרי הפציעה הבנתי שבלתי אפשרי שאהיה וטרינרית, כי בין השאר צריך להרים כלבים ואי אפשר לעשות את זה כשיושבים בכיסא גלגלים. לקחתי כמה קורסי צילום בבית הלוחם, אבל רציתי בסוף משהו יותר רציני, אז הלכתי על פסיכולוגיה, שאני גם אוהבת".

בד בבד, גורודצקי חזרה בהדרגה לאהבה הראשונה שלה - ספורט. "בגיל 19 הגעתי לבית הלוחם בחיפה והתחלתי עם קבוצת השחייה. שחיתי בעיקר גב", היא מספרת, "למשך תקופה גם המשכתי לשחק טניס, אבל היה לי נורא קשה כי לא היה לי אז רכב והייתי צריכה הסעה לבית הלוחם בתל אביב. אחי היה בצבא ולא היה מי שייקח אותי באופן קבוע, אז ויתרתי על הטניס".

איך הגעת לבדמינטון?

"בגלל פצע לחץ שהיה לי הייתי צריכה להפסיק עם השחייה. אסור להיכנס למים כי הפצע לא מתאחה. כדי לא להתנוון החלטתי לנסות משהו אחר. מאמן הנבחרת, ולדימיר פיש, כל הזמן היה מציק לי שאבוא לבדמינטון, ולא רציתי. אבל הוא לחץ בלי סוף ואמר שאם אהבתי טניס, אני אוהב גם את זה.

"מכיוון שאני אחת שלא מסוגלת לא לעשות כלום, רציתי להמשיך לעסוק בספורט. הבנתי שכדורסל זה לא בשבילי, אז במקביל לחדר הכושר, הסכמתי להצטרף לבדמינטון עד שהפצע יתאחה. ראיתי שהולך לי לא רע, ונשארתי בזה".

"אין לי מושג איך, חבר שלי שנהג נכנס בעמוד, וכל החיים שלי השתנו" (צילום ארכיון: ערן גילווארג)

כשגורודצקי אומרת "לא רע", קשה אפילו להגיד שזה בלשון המעטה. נינה עשתה את המעבר לבדמינטון בשלהי 2006 ומאז היא בנסיקה מתמדת בענף. ב-2007 היא הוכתרה לסגנית אלופת העולם, וכעבור שנה היא כבר הפכה לאלופת אירופה בדרכה לתפוס את המקום הראשון בדירוג העולמי; הישג מרשים לכל הדעות. לאחרונה "נשרה" בדירוג למקום השלישי בתבל, אבל אחרי שזכתה במדליית הארד באליפות העולם בגואטמלה השנה, גורודצקי רוצה לשוב למדרגה העליונה בפודיום באליפות אירופה בחודש הבא בדורטמונד.

"אני מקווה שוב לזכות בזהב, כי כבר די נמאס לי מהמקום השני או השלישי בתחרויות האחרונות", אמרה לנו השבוע, לאחר שחזרה מעוד תחרות בספרד והשלימה אימון נוסף באולם בבית הלוחם בתל אביב, שאליו היא מגיעה פעמיים בשבוע מביתה בבית לחם הגלילית. רוב אימוניה מתקיימים לצד שותפה בזוגות המעורבים, שלום קלבנסקי, שמאז הפציעה הקשה שלו במלחמת יום כיפור, פצח אף הוא בקריירה מוצלחת בענף.

"נינה שחקנית מדהימה. אף שהיא משחקת רק כמה שנים, זה נראה שהיא בבדמינטון כל החיים שלה. יש לה טכניקה נהדרת", מספר עליה מאמן הנבחרת, פיש, שצוחק ומהנהן בראשו בתשובה לשאלה האם חניכתו היא "ליונל מסי של בדמינטון הנכים". "אתה צריך לראות איך כשאנחנו נוסעים לתחרויות בחו"ל, המון ספורטאים עומדים בתור כדי להצטלם איתה. כולם יודעים שהיא משהו באמת מיוחד".

גורודצקי, חייכנית אולטימטיבית על המגרש ומחוצה לו, משחררת פרץ צחוק רם וממהרת להצטנע: "אני מסי? אני אולי טכנית, אבל לא טובה בתנועה על המגרש כי אני קצת עצלנית. והצילומים לא קשורים אלי, הם מצטלמים איתי כי רוב הספורטאים בענף אסיאתים ואני שונה, אז בשבילם אני מיוחדת".

בעוד פחות משלושה חודשים, אחרי אולימפיאדת 2012 בלונדון, תארח בירת אנגליה גם את המשחקים הפאראלימפיים. בדמינטון הוא אמנם ענף אולימפי במשחקים "הרגילים", אך עדיין לא הוכנס לרשימת הענפים במשחקי הנכים. "אולי אסע ללונדון כדי ליהנות קצת מהמשחקים, אבל אני מאוד מקווה שעד ריו דה ז'נרו 2016 זה יהיה ענף אולימפי גם בנכים. מאוד הייתי רוצה להשתתף לפחות באולימפיאדה אחת, ואחד החלומות שלי הוא גם לזכות במדליה אולימפית".

מה חסר לך כדי לחזור לפסגת הדירוג?

"אני צריכה להתאמן מאוד קשה כדי להגיע להישגים בענף הזה. האסיאתים מתאמנים כל יום, הם ממש מקצוענים בתחום, וכאן זה קצת יותר קשה. יש לי לימודים והרבה פעילויות, אז אני מתאמנת רק שלוש פעמים בשבוע - פעמיים בתל אביב ועוד פעם אחת בחיפה.

"בנוסף, בתחרויות אני מתרגשת ולא מצליחה להגיע לרמה שאני מציגה באימונים. אני מתרגשת לשחק מול שחקניות אחרות ומול קהל, אז רק כשאני מצליחה לגרום לעצמי לחשוב שאני באימון, אני מתחילה לשחק יותר טוב".

ההישגים האלה הם ניצחון במלחמה הפרטית שלך במאבק בפציעה?

"יכול להיות שזה סוג של ניצחון שלי, אבל אני עושה את זה בעיקר כי אני אוהבת ספורט וכדי להיות בכושר. אני חייבת להיות כל הזמן פעילה. בחופש הגדול, כשאין לי לימודים או פגישות עם הילדים בבית הספר, אני משתגעת".

אחד הילדים שנינה פוגשת כחלק מהפרקטיקה שלה כיועצת בתיכון עמקים?תבור במסגרת לימודיה לתואר שני, הוא שון מול.

הנער בן ה-17, שעלה בצעירותו עם משפחתו מהולנד, סיפר לנו השבוע כי "בפעם הראשונה שראיתי את נינה, התמקדתי באיך היא יוצאת בכוחות עצמה מהרכב שלה. התרשמתי מהיכולות שלה וכבר מרחוק היא נראתה דמות כל כך יפה וחיובית למרות היותה נכה. טבעי לחשוב אולי שכיסא גלגלים משפיע לשלילה על אופיו של בן אדם, אבל שמתי לב שאצל נינה זה הפוך לגמרי. אחרי השיחה הראשונה איתה אני זוכר שיצאתי עם חיוך גדול שלא ירד שבוע שלם.

"הידיעה שאני נפגש איתה בימי ראשון בבוקר נותנת לי המון כוח ועוזרת לי לצאת מהדיכאון של סוף השבוע והחזרה לבית הספר. לא ציפיתי שהיא תיכנס ככה לליבי ושיהיה לי כל כך אכפת מבן אדם מבוגר שהוא אפילו לא קרוב משפחה שלי. יש בה חן וקסם ששובה אותך, וקיבלתי ממנה פרופורציות לחיים שלי, שצריך להעריך את מה שיש. אני מודה לאלוהים שהכרתי בן אדם כמוה". גורודצקי מדגישה: "אני לא באה לחנך את הילדים. יש כאלה שזקוקים שמישהו יקשיב להם, כי בבית ההורים עסוקים ולא תמיד פותחים את הלב מולם. אני לא שם כדי לשפוט אותם או לנזוף בהם, אלא רק להגיד להם את דעתי ולהראות להם זווית אחרת. גם ככה הם בני 17 ובסופו של דבר יחליטו לבד, בעצמם, מה טוב להם אחרי שישמעו את כל הצדדים".

האם המסר שאת מעבירה להם הוא לא להרים ידיים?

"הסיפור שלי עוזר כדוגמה פה ושם, אבל זה תלוי בסיפור האישי של כל ילד. יש כאלה ששואלים מה קרה לי, אחרים מתביישים כי לא נעים להם, אבל אין לי בעיה לספר. אני מעבירה להם המלצות לחיים, בעיקר על נהיגה. אני תמיד אומרת להם 'קחו עוד 50 שקלים לנסוע במונית ותיהנו'. הכל יכול לקרות. זה נראה רחוק כשזה מישהו אחר, וכפי שלא האמנתי בחיים שדבר כזה יקרה לי, זה יכול לקרות לכל אחד".

הציעו לך להשתתף בקמפיינים נגד תאונות דרכים?

"ביקשו ממני כמה פעמים ועשיתי את זה פעם אחת כי חברות שלי מהלימודים ביקשו, אבל אני לא מרגישה נוח עם זה. כיום שומעים על זה הרבה בתקשורת ויש מספיק אנשים שעושים את זה. אני פוחדת לעמוד מול קהל, אבל ברמה האישית אין לי בעיה לספר לכל מי שירצה לשמוע".

בשיחות עם הילדים חוזרות לך לראש תמונות מהתאונה?

"זה בכל רגע איתי, אבל מכיוון שאני כבר 13 שנים בכיסא גלגלים, אני לא מרגישה את זה. אני לא קמה בבוקר בדיכאון מזה ששוב צריך לשבת בכיסא; אבל בחלומות קורה שאני חולמת שאני הולכת, ואם יש כיסא גלגלים, הוא לא שלי, וגם אם הוא שלי, אני יכולה לקום ממנו. כשאני מתעוררת אני רואה את הכיסא ואומרת לעצמי 'אוי, שוב חלמתי'. ביומיום אני מרגישה את זה רק כשאני צריכה עזרה מאחרים, למשל כשאני צריכה להוציא משהו מהארון שלמעלה".

רק אחרי 12 שנים של מאבקים וערעור שלהם לבית המשפט העליון, הסיפור הזה נגמר לא מזמן. אני שמחה שגם זה מאחוריי (צילום: דרור עינב)

נינה, כפי שהבנתם, לא מוכנה להישבר בספורט או בחייה הפרטיים, בעיקר כשהיא נתקלת באי צדק מקומם. לצערה, היא נאלצה גם לנהל מאבק משפטי של 12 שנים מול חברת הביטוח, ובסופו של דבר ניצחה בו.

"כדי לא לשלם את מה שצריך הם טענו שאני נהגתי ברכב בלי רישיון. מומחים קבעו שלפי סוג הפציעה והזווית של הרכב, ישבתי במושב שליד הנהג. אבל רק אחרי 12 שנים של מאבקים וערעור שלהם לבית המשפט העליון, הסיפור הזה נגמר לא מזמן. אני שמחה שגם זה מאחוריי".

כוח הרצון שלך מרגש.

"אני מי שאני בעיקר בזכות המשפחה המקסימה שלי ובזכות הרצון שלי לא לוותר על החיים ולהתעורר בעוד עשר שנים ולהגיד 'יופי, פספסתי המון ומה עכשיו?' יש בי רצון כל הזמן לעשות דברים, לעזור לאחרים ובעיקר לעזור לעצמי להתקדם בחיים, להיות כמו כולם. אני לא אוהבת שמתייחסים אלי אחרת".

מה החלומות שלך?

"אני מקווה ומאמינה שהחלומות שלי הם דברים שיקרו; להמשיך להתפתח ברמה האישית, לעבוד בעתיד בתחום החינוך כיועצת או בחינוך המיוחד, ומעל הכל להקים משפחה. יש לי בן זוג כבר שנתיים וחצי. הוא אדריכל, אבל גם שחקן פעיל בבדמינטון בריאים, שמשמש המאמן האישי שלי בבית הלוחם בחיפה, ששם הכרנו".

יש חתונה באופק?

"מדברים על זה, אבל עד שאין טבעת הדיבורים לא עוזרים".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully