וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"עזבו אתכם מפוליטיקה. רק תבואו"

יעקב לויתם, אנטליה

1.6.2012 / 6:15

500 קילומטרים מפרידים בין אנטליה לאנקרה, אבל בראש - מרחק של יום ולילה. 4 לילות באנטליה, בשבוע שבו ארדואן מגיש תביעה נגד בכירי צה"ל - והאזרחים שלו חושבים לגמרי אחרת

ואז, בלי הכנה מוקדמת, זה קרה. אחרי שעתיים של שיטוטים ברחוב, כשהעיניים כבר התבלבלו מממתקי ה"טורקיש דילייט" והאף שבע מריחות התבלינים בשוק, נשמעה פתאום מאחוריי קריאה רמה, צלולה ובמבטא טורקי כבד: "אח שלי, אתה מישראל? בוא, אח שלי, בוא, חבל לך על הזמן".

עד לאותו רגע, שבו הבחין סוחר מקומי במילה "Jerusalem" רקומה על תיק הגב שלי ופנה אלי בסלנג עברי תקני, הסתובבתי בשוק של אנטליה די מתוח. בכל זאת, ישראלי שמטייל לבדו בעיר טורקית. אולי תתלקח סביבי הפגנת זעם אנטי ישראלית ספונטנית? אולי נציג אדיב של חיזבאללה יבחר בי כמועמד מתאים לפיגוע חטיפה? ובכלל, אומרים שראש הממשלה הטורקי, אחד ארדואן, הוא זעפן שהופך לרוטוויילר בכל פעם שהוא שומע רי"ש גרונית.

הדובר המפתיע התגלה עד מהרה כיוסוף דילסיז ראמזאן. טורקי בן 28 ממוצא כורדי, בעליה של חנות קטנה ועמוסה לממכר תיקים, שעונים וארנקים מזויפים במורד השוק, בואכה המרינה. הסתובבתי אליו בפליאה.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
אין תמונה/מערכת וואלה, צילום מסך

דיברת אלי?
"כן, אח שלי. איפה אתם? לא רואים יותר ישראלים פה!"

אתה יודע, בזמן האחרון יש קצת בלאגן.
"כן, שמעתי. ארדואן ושימון פרז. חבל"ז. תיכנס, אח שלי. הסחורה דה בסט. פצצות לגבות".

טורקי מכיר סלנג של גולני? מאיפה זה?
"טילים לריסים, אח שלי", שפך ראמזאן את מאגרי הידע שלו. "שלום שלום, ואל תבוא לי בחלום. שרית חדד".

מאיפה למדת את זה?
"גרתי חצי שנה בישראל. אבא שלי עבד אצלכם כחשמלאי ב?2001. הייתי בכל המקומות בארץ - פתח תקווה, לוד, רעננה. החנות שלי פה כבר שמונה שנים. הרבה ישראלים היו באים לקנות אצלי, לא יפה שעזבתם ככה".

תתלונן אצל ראש הממשלה שלך.
"אנחנו אנשים פשוטים. לא מדברים פוליטיקה".

מרבית הישראלים מפחדים שיקרה להם משהו אם הם יחזרו לכאן.
"מה פתאום, אח שלי. איזה שטויות. לא יקרה כלום. תבואו".

לא באו במקומנו תיירים אחרים?
"באו הרבה גרמנים, רוסים, צרפת, הולנד".

וגם הם מתווכחים על המחיר?
"לא כמו ישראלים. נגיד אני מבקש על התיק הזה 60 דולר? גרמני ישים 45. ישראלי ירצה 15".

ולמרות הכל אתה מתגעגע?
(צוחק) "תבואו, תבואו. נעשה לכם מחיר טוב, אח שלי".

"Turkey Welcomes You"

שתי דקות לפני שגלגלי המטוס נגעו באדמת אנטליה רופדו השמיים בענני צמר גפן סמיכים, ספק כדי לרכך את הנחיתה, ספק כדי להספיג מעט את החששות המוקדמים. פה ושם נתגלו פיסות נוף הררי בגוני ירוק מרהיבים, וערפילי הבוקר היקנו לאוויר מראה אפל, ממש כמו אי הבהירות שאופפת את יחסי טורקיה-ישראל בשנתיים האחרונות: האם ידידתנו היא, או שמא מבקשת רעתנו.

יצאתי לטורקיה במשימה פשוטה, בעקבות המודעות הגדולות בעיתונות שקראו לישראלים לחזור. "Turkey Welcomes You", נכתב באותיות של קידוש לבנה מעל המודעה המשותפת של לשכת התיירות הטורקית ו"השטיח המעופף", ואני רציתי לברר הכצעקתה: האם, אחרי כל התמונות הקשות של השנתיים האחרונות, הנאומים המתגרים של ארדואן, האישומים שהוגשו רק השבוע נגד קציני צה"ל בפרשת המרמרה והאזהרות שהופצו עד לאחרונה על פעולות טרור אפשריות נגד ישראלים בטורקיה - שווה לשים את הנפש בכף תמורת חוויית "הכל כלול".

העובדות מחמישה ימי שהות במלון באנטליה ומשיטוט בעיר, לגמרי לבד, היו חד-משמעיות: הרחוב הטורקי הוא לא השלטון, רחוק מזה, ואנטליה היא לא אנקרה. לא נתקלתי אפילו בגילוי אחד של יחס שלילי על רקע העובדה המוצהרת שבאתי מישראל. להפך: התגובות נעו בין אדישות טורקית טיפוסית לבין גילויי חיבה לשובו של הצבע הישראלי המיוחד לפסיפס התיירותי של אנטליה.

טורקיה הרשמית טענה כל העת שהיא מסתדרת היטב בלעדינו. שהנזק הכלכלי שנגרם לה מה"חרם" הישראלי בטל מול נחילי התיירים מהארצות האחרות. אבל מתחת לפני השטח רחש, ועדיין רוחש, הגעגוע לכסף הישראלי, וגם לסחבקיות שלנו, לכושר המיקוח וללב החם, גם אם לא לחיבה של כמה ישראלים למגבות ולברזים במלונות. גם אם לא יודו בזה בקול, הטורקים מרגישים הרבה יותר נוח איתנו מאשר עם הצנונים הצוננים מאירופה.

שתי הטיסות של חברת התעופה הטורקית אונור, שיצאו מישראל לאנטליה בסוף השבוע שעבר, היו מלאות. רובן, על פי הנתונים היבשים של סוכני הנסיעות, הורכבו מערבים-ישראלים, אבל לראשונה זה שני קיצים, ניכר גידול משמעותי במספרם של היהודים, שמוערך בשליש - כ-150 בסך הכל. זו כמובן טיפה בים לעומת שנת השיא הזכורה כאן, 2006, שבה נחתו בעונה הבוערת לא פחות מ?500 ישראלים מדי יום, ועדיין - זה המון לעומת המדבר הצחיח של השנתיים האחרונות. על פי כל הסימנים, ולנוכח המצב הכלכלי הקשה ביוון, הזרזיף הזה עוד עשוי להתגבר: לחודשים הקרובים כבר נרשמו עוד מאות הזמנות של ישראלים לנופש באנטליה.

סאגת השונאים-סיפור-אהבה של הישראלים עם טורקיה התבססה תמיד על חשבון פשוט של עלות מול תועלת. בתחילה היו בתי הקזינו, עד שנסגרו, ואחר כך באה ההמצאה המופלאה שנקראה "הכל כלול". כשנופש של חמישה ימים באחוזת פאר באנטליה עולה כמו שני לילות באילת, הארנק מנצח את הפוליטיקה; עם כל הכעס והפחדים, לא קל לסרב לגן עדן במרחק טיסה של שעה ורבע ובסכומים סבירים שבין 600 ל?1,100 דולר לאדם לסוף שבוע ארוך, ארבעה לילות, במלון חמישה כוכבים דה לקס. אפשר להגיד על הטורקים הרבה דברים, אבל אחוזות הנופש המרהיבות שהם בנו בעשור האחרון הן הדבר הכי קרוב לחלום תיירותי של משפחה ישראלית עם הכנסה ממוצעת. כמו שהישראלים אוהבים להגיד: אין למצוא כאלה בשום מקום אחר.

sheen-shitof

שדרגו את הביצועים

הארכת משך האקט ושיפור ההנאה במיטה - במבצע מיוחד

בשיתוף "גברא"
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
אין תמונה/מערכת וואלה, צילום מסך

רינה ויצחק טופר ("אני בן דוד של 'טופר' המפורסם מהבגדים"), בני זוג חייכנים מבת ים בשנות ה-60 לחייהם, חיכו בבוקר יום חמישי בסבלנות לקריאת הבורדינג לטיסה לאנטליה. הם נופשים בחו"ל פעמיים בכל שנה, והפעם, בפרוס החג המאסף עד ראש השנה, בחרו בקרמלין, אחד המלונות שהיה לשם דבר בתור הזהב שלנו באנטליה ("הוא משהו משהו! נראה בדיוק כמו המקור במוסקבה"). ה"נזק" שלהם לכיס: 600 דולר לאדם ("עשו לנו עוד קווץ' קטן במחיר"). לרינה, ילידת איסנטבול ודוברת טורקית שוטפת, זה ביקור מולדת. יצחק הוא יליד פרס, "אז אני אשאיר לה לעשות את כל הדיבורים באנטליה".
רינה: "אמרתי לו מראש שלא ידבר עברית בקול ושייתן רק לי לדבר".

להסתיר שאתם מישראל?
"לא, אנחנו לא מפחדים, זה פשוט נוח יותר ככה. בסופו של דבר, הטורקים אנשים טובים. הם אוהבים לארח, והם מתרחקים מפוליטיקה ומחיכוכים. הם לא אוהבים את מה שראש הממשלה שלהם עושה למדינה. מבחינתם הם מעדיפים שקט, כדי שיחזרו כמה שיותר ישראלים. אתה חושב שאכפת להם מהפלשתינים? יותר חשוב לטורקי שתקנה ממנו עוד חולצה או ג'ינס, שיהיה לו עם מה לגמור את החודש".

יצחק: "אני אגיד לך משהו על פחד. אנחנו מסתובבים הרבה ביפו, ושם אנחנו מפחדים יותר. תנסה להסתובב לבד במזרח ירושלים. אני מאלה שמאמינים שכשאדם צריך למות הוא ימות, וזה לא משנה איפה".

ועדיין, לא חייבים להיכנס מרצון ללוע הארי.
רינה: "תשמע, עם יד על הלב, גם אנחנו אחראים ליחס השלילי שיש כלפינו. הישראלים עושים הרבה בושות בכל העולם. העניין של האוכל, של הצעקות, של המגבות, ואפילו גניבת הברזים בעבר. אנחנו צריכים להסתכל בראי ולבדוק טוב טוב אם אנחנו מתנהגים בסדר. לא כל דבר צריך להשליך על אחרים".

"פגשנו במלון המון איראנים וסעודים"

כשצוללים מתחת למפל בבריכה הכחולה שמתפתלת ברויאל הולידיי פאלאס לאורך מאות מטרים (בלי טיפה של כלור!) או שועטים במגלשות המים שלא היו מביישות אף לונה גל, המילים "קונפליקט", "ארדואן" ו"אזהרת מסע" מתפוגגות חיש קל בירכתי התודעה. כאן מנצחים החיים הטובים. כי בראש ובראשונה, "הכל כלול" הוא כמו חזרה מענגת אל הרחם: האווירה חמימה, שוחים בלי הפסקה, האוכל מגיע לתוך הפה בלי מאמץ מיוחד - ואפשר לישון בכל רגע כמו תינוק. מדובר במצב שהופך כל אדם, באופן אוטומטי, לבעל קיבולת קיבה מרובעת לעומת ימים כתיקונם. הפרנויה היחידה, אם ישנה, נובעת מתהייה אחרת לגמרי: מה מכל הטוב שמציעים לכם מסביב עלול להיות מלכודת פתאים לאקסטרות בתשלום. זאת הסיבה שהחבילה הטורקית יושבת כל כך נוח על האופי הישראלי: היא מחייבת לעסוק ללא הרף בשאלת ה"F word" הגדולה: האם אני יוצא פראייר.

שירלי (40) ורענן (47) איילון מחיפה שילמו כמעט 4,000 שקלים על הזכות לבלות חמישה ימי נופש בחג, הרחק מהלחץ בארץ. הם בחרו במלון הילסייד סו הפחות מוכר לישראל, מכיוון שהוא אינו במתכונת "הכל כלול". כשרענן פונה להחליף כסף (דולר תמורת 1.85 לירות טורקיות), שירלי מסבירה: "רצינו את השקט. אנחנו בלי ילדים, ככה שאנחנו לא צריכים 'הכל כלול'. עם הארוחות נסתדר בחוץ".

אין לכם שום חשש להסתובב כאן כישראלים?
רענן: "למה חשש? שמעת שקרה כאן משהו? שעשו למישהו משהו? הכל סתם דיבורים. נסענו לאנטליה לא מעט פעמים, כולל בשנתיים האחרונות, ולא הרגשנו שום בעיה. להפך, פגשנו במלון המון איראנים וסעודים. באחד על אחד אתה מגלה שכולם בני אדם ושכולם רוצים רק לשמוח ולעשות חיים".

יצרתם קשר עם מישהו מהם?
שירלי: "לא נכנסנו לשיחות פוליטיות. אתה יודע מה כן עשינו? תחרויות שחייה בבריכה. כולם ידעו שאנחנו מישראל וזה לא הפריע לאף אחד".

ומי ניצח?
"מי אתה חושב? רענן לא פראייר".

"זה הכל הממשלה עושה מעל הראשים שלנו"

מזג האוויר באנטליה קצת הפכפך בסוף מאי. בעוד תל אביב כבר פורשת את מניפת הקיץ שלה, בטורקיה עוד יש שאריות של אביב, כולל עננים ואפילו טפטוף, ולצידם בקרים שטופי שמש. הטמפרטורה במשך היום נוחה, סביב 24 מעלות, אבל האופק אפרפר ומאיים כעשן של הר געש, וברגעים שהשמש בוקעת מבין העננים נהיה פתאום חם ממש - עד הענן הבא.
אנטליה התפתחה יפה בשנים האחרונות. בדרך משדה התעופה אל רצועת החוף ניכרת תנופת נדל"ן גדולה, ושיכונים גבוהי קומות צמחו מן השדות, לצד צריחי מסגדים. בחזיתות הבניינים החדשים שולטים צבעי פסטל רכים, וניכרת גם החיבה הטורקית הבלתי מתפשרת לכתום?חרדל. סמוך למרכז העתיק של העיר קמו כמה קניונים מפוארים, והתחושה הכללית היא של פזילה אל המערב הקפיטליסטי.

ביום ראשון השבוע היו רחובות אנטליה מנומנמים משהו. אפילו ה"טראם" המפורסם, הרכבת החשמלית שחוצה את העיר על פסים, נדמתה עושה את דרכה בעצלתיים. הים התיכון בצד זה של המפה נראה כחול ועז יותר בהשוואה לקרובו החיוור מישראל, ובאוויר נישא כל העת ריח של בשר קבב חרוך שנילוש היטב עם הרבה בצל ותבלינים. פה ושם סיירו שוטרי משטרת התיירות, ברגל או על גבי אופנועים כבדים, אבל נוכחותם לא היתה ממש מודגשת.

תרשו לי לעצור לרגע ולהגיד משהו על המבט הטורקי. אסור כמובן לחטוא בהכללות, אבל אפשר להודות, במידה רבה של כנות, שהחיוך הוא לא ברירת המחדל המיידית של הטורקי המצוי. מעיניהם של רוב ההולכים ברחוב ניבט מבט נוקשה ובוחן, שבפוגשו את הפרנויה הישראלית עלול להביא למסקנה שממש ברגע זה זוממים נגדך משהו. אולי זה שורש החרדה העמומה שמלווה את ההליכה ברחובות אנטליה, אבל האמת - אין כאן שום דבר אישי. הם פשוט לא מרבים לחייך, נקודה.

איסמעיל אוזאלטון (38) מקבל אותי בפנים חתומות כאלה כשאני פוסע אל חנות הבגדים המרווחת והמסודרת שלו. כיתר הסוחרים בשוק, גם הוא מציע בעיקר מכנסי ג'ינס מזויפים וחולצות בחיקוי של מותגים, אבל הוא נשבע שבניגוד לאחרים, אצלו ה"קוואליטי גוד גוד". כשהוא שומע שאני מישראל וששמי יעקב - הוא מחייך לראשונה וקובע שב"בייבל", יעקב וישמעאל (איסמעיל) היו "פאמילי". גם טורקיה וישראל היו פאמילי, אני אומר לו באנגלית, ותראה לאן הידרדרנו.

"זה הכל הממשלה עושה מעל הראשים שלנו", אמר איסמעיל. "לנו אין שום בעיות. אנחנו רוצים אותו הדבר שאתם רוצים. כסף, אוכל, שקט, שלום. מה יעזרו המלחמות? במקום שתמשיכו לבוא אלינו, כמו שכנים, אתם נשארים בישראל. זה מאוד מאוד חבל".

אתה נשמע כמעט נעלב.
"אני רוצה לשאול אותך: ואם מחר ראש הממשלה שלכם יגיד מילה לא יפה על טורקיה, אז זהו? לא נבוא לבקר אצלכם יותר? מילה אחת ואתם בורחים?"

ראית את ההפגנות נגד ישראל? היה מפחיד להסתכל על זה.
"אוהו, אתה מדבר על איסטנבול ועל אנקרה. זה רחוק מכאן. אצלנו אין דברים כאלה. אנחנו אוהבים תיירים, רוצים שיבואו, לא שיפחדו".

בביקור הקודם שלי באנטליה ראיתי המון שלטים תלויים בעברית. עכשיו כל זה נעלם.
"אם הישראלים לא באים - למי נשים עברית?" הוא מחייך. "תחזרו, אז נחזיר אותם".

האופי הישראלי - "יש לכם לב טוב"

הרויאל הולידיי פאלאס הוא מלון עצום (650 חדרים) ומפואר ברמה כמעט בלתי נתפסת. הוא הושק לפני שנה וחצי בלבד, כך שעדיין לא טעם את נחת זרועם של המוני בית ישראל, לטוב ולרע. בלאונג' המפואר שלו, שמוקדש למשחקי מחשב, ביליארד, פינג פונג ובאולינג, טרוד הברמן החייכן ג?'מיל בקיצוץ מקלות גזר ומלפפונים לאורחים. הוא מציע לי מייד את "הבירה הטורקית הכי טובה", אפס פילזן, ומתרשם מאוד כשאני מספר לו שאפשר להשיג אותה גם בישראל. ג'מיל עבד קודם לכן בכמה בתי מלון בעיירת הנופש הסמוכה קמר, ושם למד להכיר את האופי הישראלי - שתמציתו, לדבריו, הוא ש"יש לכם לב טוב". גם הוא מסתקרן לדעת למה נעלמנו בברוטליות כזו מהנוף.

אתה היית יוצא לנופש במדינה שראש הממשלה שלה מעליב אותך בלי הפסקה?
"הפוליטיקס זה לא דבר טוב. מה לנו ולזה. תגיד, אתה מתל אביב? שמעתי עליה המון דברים טובים. אומרים שהיא כמו לוס אנג'לס".

יותר ניו יורק. אבל יקרה מאוד.
"גם אנטליה! דירת שלושה חדרים פה עולה לפחות 50 אלף דולר".

הצחקת אותי. זה לא חדרון בתל אביב. אצלנו זה פי שישה ויותר.
"באמת? וואי וואי. באנטליה בית שלם עם בריכה עולה פחות מזה".

תבוא לבקר?
"בשמחה, אבל מאיפה אני אביא כסף?"

בחזרה לארוחת הערב במלון. גוחאן, מלצר נמרץ בן 28, מזהה את המבטא שלי וקורץ לעברי בכל פעם שהוא חולף על פניי עם מגש. הוא הגיע לאנטליה מאיסטנבול, ניכר עליו שלא בפרנסה זו הוא תולה את עתידו. האנגלית שלו רצוצה, אבל הוא מצליח בכל זאת להבהיר שפעם נהג לשרת הרבה ישראלים, והיום רק "קומסי קומסה".

אולי עדיף עם הגרמנים? הם בטח נותנים גם טיפים.
(מחווה באצבעותיו תנועת חסכנות ומחייך) "איזראל צ'יפ, באט האב ביג הארט".

מה אתה עוד יודע על ישראל?
"שלום! שלום! תודה רבה!"

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
אין תמונה/מערכת וואלה, צילום מסך

אחד המדדים המסורתיים לבחינת כמות הישראלים הנמצאים באנטליה בכל רגע נתון קשור לפעילויות האקסטרים לכל המשפחה - אותם טיולי שטח?לייט, שנרשמים אליהם בלובי יום אחד מראש, בתשלום, כמובן. בשנות השיא השתרכו תמיד תורים ארוכים בעמדות הרישום. בסוף השבוע האחרון נרשמתי לטיול הטרקטורונים (55 דולר), שנחשב תמיד לאחד האסים הפופולריים בגיזרה. בבוקר התברר שלמיניבוס ההסעה התייצבו שלושה זוגות בלבד - אחד מכפר קאסם, אחד מטמרה ואחד מרעננה.

עופר אברהם (35) וחברתו קארינה (40), הזוג מרעננה, הוא גנן והיא קוסמטיקאית, קנו את הכרטיסים לאנטליה מייד כששמעו שהוסרה אזהרת המסע. בפעם האחרונה שהו בעיירת הנופש בלק לפני שלוש שנים, ומאז רק חיכו לחזור לשילוב המפתה של פאר, מחיר זול וניקוי הראש שעובר דרך הדיוטי פרי. עופר טוען בחיוך שהוא לא חושש כלל להסתובב בעיר, שכן רבים כאן טועים במראהו ובטוחים שהוא בן המקום. "המראה של טורקי שהולך מחובק עם רוסייה לא נדיר פה, כך שאף אחד לא מתפלא ולא שואל שאלות".

קארינה: "ואם שואלים, אז זה תמיד בטורקית. כששומעים שאנחנו ישראלים דווקא מגיבים טוב".

עופר: "בסך הכל הם אוהבים אותנו כי אנחנו דומים להם באופי. אתה יודע את מי הם באמת שונאים? את התיירים ממדינות ערב. הם לא סובלים את היחס שלהם. הם אומרים שהם מתנהגים כאילו הטורקים משרתים שלהם. ומה ידוע שהטורקי הכי אוהב? כבוד. תגיד הרבה דברים על ישראלים, אבל בבסיס שלנו אנחנו לא עם מתנשא".

הנסיעה מהמלון אל חוות הטרקטורונים אורכת כשעה ומתפתלת בין כפרים בתוך נוף שמזכיר את אצבע הגליל ורמת הגולן על סטרואידים. הכל ירוק והצמחייה עבותה, ומדי כמה דקות נגלה המשאב שזורם פה בשפע ומעלה צביטת קנאה בלב כל ישראלי - מים זכים. בבתי הקפה שבכפרים עסוקים הגברים בבטלה, בשתיית תה טורקי ובמשחקי לוח, ולמראם עולה הספק אם בכלל שמעו אי פעם על ישראל, וגם אם כן - האם היא טורדת במשהו את מנוחת הסיאסטה שלהם. ספק.

במתחם הטרקטורונים עצמו, מעט אחרי העיירה המאובקת גביז ובדרך למפל בן 65 המטרים אוצ'ן סו, מקבל המדריך הראשי מחמט (31) את פניה של קבוצה גדולה של רוסים שסיימה זה עתה את המסלול. למראה הישראלים הספורים שירדו מהמיניבוס החצי?ריק הוא צוחק: "פעם אתם הייתם בכמויות שלהם". מחמט עובד באקסטרים כבר עשור, ולדבריו, עד לפני שלוש שנים היו מגיעים לפה אוטובוסים גדושים בדוברי עברית.

הרוסים לא מתמקחים איתך על מחיר הצילומים מהשטח. ישראלים לא היו נותנים לך בקלות כזאת 25 דולר על צלוחית קטנה עם תמונה מודבקת.
(צוחק) "הישראלים אוהבים לקבל דברים במתנה, אז למי שקונה צלחת, אני נותן עוד תמונה חינם".

לא נראה לי שזה מה שיחזיר לפה את ההמונים.
"אני לא מבין, יש לכם נוף יפה כזה בישראל?"

"לא יוצאים מהמלון"

שלומית (29) וגיל (28) קלמן הגיעו מכפר סבא. היא מנהלת מותג ברשת שיווק, הוא איש מחשבים. נשואים טריים. מבחינתם, ובניגוד להנחה המתבקשת, הנופש בקווין אליזבת', עוד שם דבר אצל הישראלים, לא יהיה ירח הדבש הרשמי, אלא כהגדרתה של שלומית - "הטרום ירח". בעניין תחושת הביטחון האישי הם משיבים יחד: "אנחנו ממילא לא יוצאים מהמלון, כך שזה לא משנה. אנחנו באנו רק לנוח בבריכה, בטן?גב".

לעומתם, יוסי שמש (62) מרמת גן, שבשל קשיי הליכה נזקק לסיוע בהתניידות, פיתח כבר בתחילת הטיול תקרית דיפלומטית עם נהג העגלה הממונעת בשדה התעופה של אנטליה, לאחר ש"החצוף" ביקש כסף תמורת ההסעה שאמורה להינתן כשירות חינם. "הוא ניסה לתפוס פראייר, לא קלט על מי הוא נופל. רצה 20 דולר בשביל להסיע אותי 300 מטר. אמרתי לו שממני הוא יקבל אולי 20 סטירות".

בוא נודה, לא לכל דבר פה אחראי ארדואן. "שיטת מצליח" זו לא המצאה טורקית.
"כן, אבל עלי זה לא עובד. הוא חשב שאני הולנדי שישלם לו כל מה שהוא יבקש".

טוב, שנתיים הוא לא פגש ישראלים.
"הייתי נותן לו בכיף חמישה דולר, במתנה, אבל ברגע שהוא ניסה לחלוב אותי - נתתי לו להבין שישראלי זה לא פוץ מאירופה".

אולי מכאן בא הדימוי הלא תמיד חיובי שיש לתייר הישראלי?
"אני מדבר עם הטורקים תמיד בגובה העיניים. אפילו למדתי כמה מילים בטורקית. בכל מקום שאני מגיע אוהבים אותי. רק שהוא ניסה לעבוד עלי. ראה אדם נכה וחשב לעצמו - הנה תפסתי דג".

קופסאות הבקלאווה והפיסטוק

מעל ערימות הרחת?לוקום והממתקים הצבעוניים המפתים מול מפתן חנותו ("אצלי הכל דבש אמיתי, לא מי סוכר"), שמח כ?רים לראות אותי נכנס. אני ה"סיפתח" שלו, הלקוח הראשון שיפתח את הקופה ואינשאללה גם את המזל היומי. הוא מזדרז להפעיל סביבי עדת ילדים צייתנים, בתקווה שאקנה את שלל קופסאות הבקלאווה והפיסטוק בג'לי קרוש שהם מעמיסים מולי. החשבון מצטבר לסכום מופרך, ואני עוצר את החגיגה ומבהיר שאני בכל זאת בן נאמן לעם שלא עשו אותו באצבע.

"תגיד לי כמה אתה לוקח וכמה אתה רוצה לשלם", אומר לי כרים. "מה שאתה תקבע. אני עושה את זה מהלב שלי בשבילך".

טוב, אז חצי מהכמות ורבע מהסכום.
"אתה מאיזראל?"

קלעת.
"טוב, בשביל הסיפתח, נלחץ ידיים".

כרים נוטל את השטרות ושומט אותם מייד לרצפה - מסורת קבועה בסכומי ה"סיפתח". אחר כך הוא מרים ו"מנקה" עם הדולרים את הפה והלחיים. בהמשך הוא מפליג בשיחה נינוחה, באנגלית סבירה, על הקוראן, שקורא לסובלנות בין העמים, ועל החיוב המוסלמי להיות ישר והוגן במסחר. "אללה צופה בכל, וכל מה שיש פה הוא של אללה", הוא אומר ומשבח אותי על יכולת ההקשבה, "במיוחד שאתה יהודי ולא חייב לשמוע את כל זה". למרבה הפלא, ואף שברור לי כל העת שלפניי סוחר ממולח וחלקלק, משהו בו מצליח לשכנע, ואני מוצא את עצמי נרדם על משמר המיקוח. כך קרה שאת קופסת התה הטורקי הצליח כרים לדחוף לי בסכום כמעט כפול מזה שגיליתי כעבור חמש דקות בחנות סמוכה.

טוב, שנתיים לא היינו פה, טבעי שתהיה קצת חלודה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully