כדי לספר איך אני מרגיש בימים אלה, הייתי רוצה להתחיל לא בהתבטאות של אלי ישי, וגם לא בפרשת האונס של הנערה בת ה-19, אלא במה שקרה עוד קודם לכן, בהשלכת בקבוקי התבערה לבתים ולגן ילדים של קהילת הפליטים בשכונת שפירא, ביום העצמאות. הייתי כל כך מזועזע מהאירוע, ולמרות ששמחתי לראות שתושבי השכונה וישראלים אחרים הגיעו להתייצב נגד הגזענות, זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה התמודדתי עם הישראלים שמבטאים את הכעס שלהם על הנוכחות של האפריקאים. היינו ברי מזל שאף אחד לא נהרג, אבל לצערנו האירוע לא קיבל מספיק תשומת לב מהתקשורת.
לעומת זאת, בשבועות שחלפו המדיה והממשלה התבטאו במילים קשות שהפחידו את הציבור. כינו אותנו "פושעים" ו"מסתננים". הייתי עצוב מאוד לשמוע על האונס, זה נורא ומצער מאוד וחשוב לומר שזו לא התרבות שלנו וזה עדיין נדיר בתוך הקהילה. אך למה אפשר לצפות מהקהילה האריתראית, שמונה 35 אלף איש כמעט עיר גדולה, שכל האנשים בה מדוכאים, חסרי עבודה וחסרי מעמד שחייהם קשים? אנשים שנאלצו לברוח מארצם וסבלו עינויים קשים בסיני מגיעים לכאן פגועי נפש ולא זוכים לטיפול. אפילו אין נציגות של הממשלה, שלא רק תדאג להם אלא גם תסביר מה חוקי ומה לא חוקי, תסביר על הנורמות וכללי ההתנהגות, ששונים כל כך בין אפריקה וישראל. אם משהו קורה לישראלי הוא יכול לפנות לעזרה לעירייה או למשרדים הממשלתיים אבל לנו יש רק את הקהילה. אי אפשר לצפות לכלום מאדם שאין לו שום ברירה. ועדיין, למרות כל זאת, מדובר באחוז קטן שמנופח ומוגזם על ידי התקשורת.
"אריתריאה - כלא עבור תושביה"
אחרי שלמדתי על השואה רק מספרים החלטתי לבקר ב"יד ושם". התפלאתי מאוד לגלות את התעמולה שהפיצו הגרמנים נגד היהודים. אולי הציבור הגרמני כלל לא שנא את היהודים, אך שינה את דעתו בגלל התעמולה נגדם. אני מרגיש הרבה פעמים שכשאני מדבר עם ישראלי הוא לא גזען, אבל אחרי שהוא צופה בחדשות הוא מושפע מהתעמולה בהן. אנחנו אנשים צעירים, שרוצים להקים משפחות, אך הציבור הישראלי עיוור לנו ולילדינו. הם לא יכולים לראות בנו בני אדם ולסייע לנו כבני אדם.
אריתריאה היא מדינה דיקטטורית: אין חופש ביטוי, אין חופש עיתונות, אין חופש דת, אין חופש תנועה וגיוס לצבא הוא חובה לכל הגברים עד סוף חייהם. האזרחים בה חיים בפחד קיומי, זוהי מדינה שמהווה כלא עבור תושביה. ארץ שאין בה ולו אוניברסיטה אחת, לאחר שהאוניברסיטה היחידה נסגרה ב-2006. זו מדינה שמובילה באחוז הפליטים שיצאו ממנה. פליטים מאריתריאה לא מגיעים רק לישראל, עשרות ואף מאות אלפי פליטים נמצאים במחנות פליטים באתיופיה, בסודן, תימן וטוניסיה.
אם דברים ישתנו באריתריאה ארצה לחזור לשם. רק כשבאתי לישראל למדתי לבטא את רגשותיי ואת הרעיונות שאני דוגל בהם. רק פה הבנתי שיש לי את הזכות להתאגד, להיאבק, לדבר, לבקר את הממשלה, לעשות שינוי. למרות מציאות חיינו פה ישראל היא גן עדן בשבילנו, אפילו במצב הנוכחי. כשנחזור הביתה עם כל הידע שצברנו פה, ישראל תהיה מדינה חברה לאריתריאה.
.
ממשלת ישראל צריכה להתערב, לבדוק ולברר את כל הסיפורים של כל פליט ופליט את המקרים שלהם, ולסייע לפליטים בשטחה. היום נערוך הפגנה מול שגרירות אריתריאה. ההפגנה תתקיים במקביל מול שגרירויות ב-13 מדינות ביניהן מצרים, קנדה, אוסטרליה והולנד. את הפתרון האמיתי שיאפשר לנו לחזור לביתנו נחפש לא בישראל אלא במדינה שלנו.
הכותב הוא יו"ר ועד הפליטים האריתראים בישראל