אתמול (רביעי) בערב נחנך בבית ראש הממשלה חוג התנ"ך לזכרו של חותנו המנוח, שמואל בן ארצי. אווירה מרגשת ומחממת לבבות. תחושה שהתנ"ך חוזר למקומו הראוי כמצפן ומורה דרך לערכי המוסר והחזון של מדינת ישראל וקברניטיה.
לכבוד חג השבועות נבחרה מגילת רות כטקסט הפותח את החוג. אותה מגילה המתארת בצבעים עדינים ורגישים את קליטתה של מהגרת מארץ זרה עד הפיכתה ל"אם המלכות" מייסדת שושלת משפחתית המגיעה עד לבית דוד. למעלה משעתיים ישב ראש הממשלה, עם רעייתו וילדיו, בחבורת לומדים ועסק בשאלת הבחירה של עורכי התנ"ך בספר הזה. הייחוס המפוקפק של דוד המלך עמד במרכז שולחן הלימוד והכל עסקו בכושר הקליטה של החברה היהודית המסוגלת להתגבר על שנאת זרים ולקלוט לתוכה אישה מואביה.
ובחוץ רעמו התותחים: באותה השעה בדיוק התנהלה הפגנה ברחובות דרום תל אביב ובה קריאה לראש הממשלה לגרש לאלתר את כל המסתננים ומהגרי העבודה הלא חוקיים. להפסיק את מדיניות עצימת העיניים ולהחזיר לעיר העברית הראשונה את צביונה היהודי.
הפער בין הבושם שמילא את חלל חוג התנ"ך לריח הרע שפרץ בהפגנה קשה מנשוא. הצורך לגשר בין האידיאה והפרקטיקה נראה קשה עד בלתי אפשרי. ובכל זאת כדאי לסמן כמה קווים כגבולות גיזרה לדיון.
לקבוע מדיניות קשוחה של חוקי הגירה
על כמה עובדות אין חולק; אין חולק שמדינת העם היהודי מוכרחה לשמור על הרוב היהודי באופן מאובחן. מדינה של שערים פתוחים לכל לא יכולה להיות "מדינת לאום". הכרסום הזוחל בלאומיותה של המדינה בהעדר מדיניות הגירה ברורה וקשוחה. פתיחת שערי המדינה לכל מבקש עבודה הופך את האידיאה של "מדינת כל אזרחיה" למציאות ואת הוויכוח להיסטוריה.
אין חולק שעל רקע הפרופיל השטוח של הזהות היהודית בישראל יש חשש של ממש מהתבוללות מאסיבית של ישראלים עם מהגרי העבודה; אין חולק על הסכנה שבהצפת שוק העבודה בארץ בעובדים זרים תהפוך החברה הישראלית לנצלנית יותר, מנוכרת יותר ודורסנית יותר. ככל שירבו השב"חים, תהפוך הארץ לבית עבדים, של מעסיקים נצלנים שיעשו את הקופה על גופותיהם של עבדים נטולי זהות.
לאור כל החששות הללו מוכרחה המדינה לקבוע מדיניות קשוחה של חוקי הגירה העוצרת את שטף העובדים. זו החלטה דמוקרטית לגיטימית שמאפשרת לכל מדינה לקבוע את מי שיבוא בשעריה. לצדו של חוק השבות הקובע את זהותה היהודית של המדינה צריכים לבוא חוקי הגירה המונעים ממאות אלפי מהגרים המתדפקים על דלתה את הכניסה החופשית לארץ. גם גירוש מסתננים אינו חטא ואינו צעד לא דמוקרטי.
אבל לצד האמירה הנחרצת הזו צריכה לבוא עמדה תקיפה לא פחות הדורשת לשמור על כבודם וחייהם של כל מי שנמצא בזמן הנתון תחת ריבונות ישראל. לפני כשנתיים פרסם ארגון מציל"ה, בראשות פרופ' רות גביזון, מסמך מתווה למדיניות ההגירה במדינת ישראל. המסמך בנוי על עקרון מנחה של מדיניות "קשה מבחוץ רך מבפנים". היינו הקשחת עמדת המדינה ביחס לנכנסים בשערי המדינה לצרכי הגירת עבודה ועידון היחס אל אלה הנמצאים בתוך החברה הישראלית על פי חוק. מאז הבעיה רק הלכה והחריפה והרשויות מאבדות את יכולת השליטה על השטח. האירוע שגלש לאלימות אתמול בערב מוכיח את חומרת הבעיה.
חובת הרוב לדאוג להם לכל צרכיהם
את החלק של "קשה מבחוץ" תובעים רבים. אני מבקש כאן לעורר את הצורך של ה"רך מבפנים". למסורת ישראל יש עמדה בהירה וצלולה ביחס לאלה הנמצאים כעת בתוכנו. הם צריכים לקבל יחס הוגן וראוי כבני אדם שנבראו בצלם אלוהים. נכון, הם לא חלק מהקולקטיב הישראלי והיהודי אך הם כן חלק ממשפחת האדם. חובת חברת הרוב לדאוג לאותם מהגרי עבודה לכל צרכיהם. אצטט בהקשר זה את אחד ממעצבי הרוח של ישראל בדורות האחרונים, הרב א"י הכהן קוק:
" ...אך בכל זאת תכירהו (את הזר הגר בתוכך) ל'תושב' לענין קירוב הדעת וחופש וזכיות הראויות לאדם. ולא יקחך לבך להכחיד ממנו את רגשותיו הטבעיות לעמו ולארצו... זהו השלום הישר האמיתי". ההגדרה הזו קובעת שאנו לא רשאים לשלול מאדם שיש לו זהות של מולדת זרה את מעמד ה"תושב" שחי עמך. את הדברים הללו יונק הרב קוק מהלכות "גר תושב" הכתובים בספרי המשפט העברי לדורותיהם. חובת חברת הרוב הישראלית לדאוג לכל אותם מסתננים, כל עוד הם חיים בקרבנו. מדיניות כושלת ביחס להגירה אינה סיבה המצדיקה פגיעה בגופם, רכושם או כבודם של מי מהם.
אימוץ מדיניות "קשה מבחוץ רך מבפנים" יוכל לעמוד במבחן הערכים היהודיים ובמבחן הערכים האוניברסליים. מדיניות שכזו תוכל לתת לנו את הגובה המוסרי הראוי למדינה יהודית ודמוקרטית, ולהמשיך לטפח את חזון מדינת הלאום המאמינה שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים.