אני מעיד על עצמי כירושלמי שורשי. יליד העיר. עברתי בה את מוראות מלחמת השחרור. אני זוכר את הפגזים שירו על שכונת נחלת אחים הסמוכה לשוק מחנה יהודה. בגרתי כאוהב ירושלים. משפחתי, על ענפיה, מוכרת בעיר. גם היום, כאשר אני מסייר בשכונות העיר, אני חש גאווה על הזכות שניתנה לי לחיות בה שנים רבות.
גם כשהגעתי לכנסת עם מתווה מדיני ועם השקפת עולם "החרגתי" את ירושלים מתחום זה, ואפילו תמכתי בהצעת חוק: ירושלים של גאולה כהן. תמכתי בהצעה כי האמנתי שהיא עשויה לחזק את מעמדנו בירושלים. אך התבדיתי. בכל מקרה, גם אז לא סברתי "שאין ציונות בלי ציון". עברו שנים לא מעטות ותהליך הבגרות המדינית הוחל גם עלי. התחלתי לפקפק באמיתות הברורות ולבדוק כל אלטרנטיבה אפשרית לטובת עתידה של המדינה בשלום ובביטחון.
"לא נוכל לברוח מהכרעה"
ירושלים בידינו, בין שנסכים לחלוקתה ובין שנדגול בשלמותה. היא שלנו גם אם נכבד את הרגישות הערבית וניתן לה מקום בקביעת עמדותינו. ירושלים שלנו קיימת בנחלת אחים ובגילה ובתלפיות וברמת אשכול, והיא מפכה ותוססת. אני יודע שיש הבדל בין שתי החלופות, אך כדאי שנבחן אותן על רקע העדיפויות הלאומיות. אני מסתכל על רבים מאנשי הימין, הנבונים שבהם, ואיני מצליח לרדת לסוף דעתם. מה תוכנית המתאר שלהם להמשך קיומנו כמדינה יהודית-דמוקרטית?
ללא הסדר בינינו לבין הפלסטינים, ובינינו לבין חלק משכנינו, אנו מסכנים את הדורות הבאים בנונשלנטיות של "ראייה היסטורית". מפקד חיל האוויר החדש אמר לאחרונה כי "במזרח התיכון אין מקום לחלשים", והוא צודק. אבל חוזק ועוצמה עלולים להתכלות במצב של סטגנציה מדינית.
כל הסדר בדור הזה ייטיב עימנו יותר מאשר בדור הבא. אם ניתן לתהליכים בעולם הערבי להבשיל ונשב בחוסר מעשה, נמעל בשליחותנו ההיסטורית לבסס את קיום המדינה.
מה הקשר בין החזון והראייה שלי לבין סוגיית ירושלים? אהוד אולמרט ביטא זאת היטב בדבריו. כל תוקפיו לא יוכלו להשכיח את שורשיו הרוויזיוניסטיים והלאומיים. אבל מאחר שהוא רצה להשיג הסדר הוא הבין את תנאי הקרב. הוא יודע את מה שהבין ברק בקמפ דיוויד, ואת מה שמבין כל מדינאי שחש את כיוון הדברים בעולם: ישראל תצטרך לוותר לא רק ביהודה ושומרון אלא גם בירושלים. אם יתקיים משא ומתן רציני, יש לשאול את העם לדעתו. אני בטוח שגם חלק מראשי הימין יכריעו נכון. ואם לא יכריעו, תתחלף ההנהגה עד שתבוא הנהגה שסוגיית השלום תהיה בעדיפות ראשונה אצלה. הנושא כרגע לא על הפרק כי אנו חיים בפטה מורגנה של מגרון ושל גבעת האולפנה. אבל בבוא היום לא נוכל לברוח מהכרעה. לא בין אוהבי ירושלים לבין המפנים לה עורף, אלא בין האינטרסים של ישראל לבין סיסמאות שבבוא היום ייוותרו ללא כיסוי.