העיתונות הזרה הפכה בשנים האחרונות לכן השיגור המועדף של פוליטיקאים ישראלים לניגוח הממשלה. המעשה אינו נחשב לעבירה (ומן הסתם גם אי אפשר למנוע מהם מלעשותו בעידן האינטרנט), אך ראוי שאנשים אחראיים יפעילו שיקול דעת לפני שייתנו דרור לקולמוסם. בשבוע שעבר פורסם ב"וול סטריט ג'ורנל" מאמר שחתומים עליו ראש המוסד לשעבר מאיר דגן וקבוצה מכובדת של אנשי מודיעין, צבא ודיפלומטיה זרים. המאמר אינו מזלזל בסכנה הנשקפת מאיראן גרעינית ואפילו אינו שולל מפורשות תקיפה צבאית (אף שבמובלע זה המסר), אך הטענה היא שאפשר למנוע את המירוץ הגרעיני האיראני (ולפגוע בגורמים הפוליטיים והצבאיים המנהלים אותו) באמצעות "מכה כלכלית ניצחת למשטר, כולל ניתוק סופי ומוחלט של הבנקים האיראניים ממערכת הבנקאות העולמית, הטלת אמברגו מוחלט על השקעות ועל עסקות מסחריות עם טהרן, מניעת הובלת סחורות איראניות על ידי חברות ספנות בינלאומיות, הטלת סנקציות כואבות על חברות ביטוח שעובדות עם האיראנים". חותמי המאמר ערים לחולשת הסנקציות הנוכחיות ("ההיסטוריה מוכיחה שחצאי צעדים לא יגרמו למשטר לשנות כיוון"), אך הם אינם נותנים את דעתם על כך שאף בסבכת הסנקציות ההדוקה ביותר יש חורים, וכן שעד שתיראנה תוצאות חיוביות כלשהן, אם בכלל, הסוסים יברחו מהאורווה.
בינתיים, המנהיגים שהתכנסו ל"ועידת המדינות המתועשות" בקמפ דיוויד החליטו להרחיב את החורים ברשת ולהקל את ההגבלות על איראן בעניין הספקת חלקי חילוף למטוסים אזרחיים וסיוע טכני לתעשיות הנפט (כל זה בניגוד מוחלט להמלצות דגן וחבריו).
החתומים כבר מזמן אינם ברשימת התפוצה המודיעינית של ארצותיהם
לדגן ולחתומים האחרים על המאמר זכויות ומוניטין רבים, אך הם כבר מזמן אינם נמצאים ברשימת התפוצה המודיעינית של ארצותיהם. דגן בקיא בשיטות ובארגון מתוקף ניסיונו הצבאי והמודיעיני וכמי שעמד בראש מחלקת הארגון של הליכוד. אולם חבל שלא שעו לדברים שאמר לאחרונה ראש אמ"ן היוצא, האלוף (מיל') עמוס ידלין (ככל שיוסיפו לבטל במלל את האפשרות של מתקפה צבאית, כך תפחת האפקטיביות של הסנקציות).
אגב, אפשר לתאר תסריט שונה מזה שהמאמר צופה, ויש לכך תקדים היסטורי: יפן יצאה ב-1941 למלחמה עם ארה"ב בעיקר מפני שהסיקה כי טבעת החנק הכלכלית שסגרה עליה (בגלל התוקפנות נגד סין ובגלל הפגיעה באינטרסים האמריקניים במזרח אסיה) עלולה להביא לשקיעתה כשחקן ראשי במגרשה הביתי. ייתכן, אפוא, שבהפוך על הפוך איטום כל הדלתות לעולם דווקא ידחף את מנהיגי איראן לכיוון המלחמה (כשיתרון "המכה הראשונה" יהיה בידיהם). גם היפנים בזמנם נחשבו לרציונליים, אך היו בין מנהיגיהם, כולל מי שפיקד על המבצע בפרל הארבור, כאלו שידעו שבסופו של דבר ידם תהיה על התחתונה, ובכל זאת זה לא מנע מהם מלקבל את החלטתם ההרסנית.
יש להניח שהמאמר של דגן ושותפיו נעם לא רק לטהרן, אלא גם לאותם גורמים בממשל האמריקני שממילא משתדלים להוציא את הרוח ממפרשי האופציה הצבאית, אם משיקולים עניינים ולגיטימיים ואם מסיבות הקשורות בבחירות ובמחיר הנפט (אף שרוב מוחלט של האמריקנים דווקא תומכים במכה צבאית). גם הפרשן המדיני הידוע, פאריד זקרייה, שמאמריו נכתבים לפעמים בהשראת קובעי המדיניות בוושינגטון, כתב בשבוע שעבר שאף שאיראן היא בבחינת איום, "היתה בשנים האחרונות הגזמה שיטתית במימדיו".
הידיעות הנוכחיות על "הבנות" ועל "פתרונות דיפלומטיים" במו"מ על הנושא הגרעיני, והביקור הפתאומי של ראש סבא"א בטהרן הם כנראה חלק מהמערכה הזאת. שני הצדדים, איראן מזה וארה"ב ואירופה מזה (וכמובן, רוסיה), מעוניינים למשוך זמן; איראן כדי להמשיך בסתר את התקדמותה לקראת היעד הגרעיני, ואמריקה ובעלות בריתה כדי שלא תצטרכנה לקבל החלטות לא נוחות. אין אמנם להפריז בחשיבותו של המאמר של דגן וחבריו - אך ייתכן שהם עוד יצטערו על שכתבו אותו.