מציון תצא האמת

חיכיתי עד שעה מאוחרת כדי לכתוב על ירושלים. ירושלים שהכל כבר נכתב עליה, הכל כבר נאמר עליה; זו שכולם כבר חרזו אותה, הכפישו אותה, הרגיזו אותה, השתמשו בה לצרכים פוליטיים, התחנכו בה, ניצלו אותה, עיבדו בה את החומרים האומנותיים המבריקים ביותר, נרתמו להציל אותה ועדיין חיים אותה, כבר 3,000 שנה.

ירושלים היא, מבחינתי, מה שאני, ואני חייב לה את מי שאני. גדלתי ברמת שרת, שכונת מעמד ביניים חילונית, אבל נגעתי בכולם, וכולם נגעו בי. כי זו ירושלים; במצוקות ובחלשים בקטמונים, באליטיסטים בתיכון שליד האוניברסיטה, בחבר'ה מהצופים, בקומץ של היציע המזרחי, בעממיות בשוק, בחרדי שגר בבית וגן והפך לחבר, בבליינים מהאומן, ובאלטרנטיביים מהסירא.

כזו היא ירושלים, זורקת אותך לקצוות, מאפשרת לך להנות מכל העולמות. בהיעדר שפע מטמטמם, היא מאפשרת לך להסתכל ולחוות, להתעמק ולהתרגש, לחשוב ולגשש. לא לחרוץ עמדה לא מבוססת, לא להתנכר, לא להתעלם. כשאני מבלה בירושלים, אני מרגיש את האינטימיות גם יחד עם עוד 300 איש; כשאני פוגש כמה חברים, אני יודע שזה אמיתי; אני יודע שהיא לא מנסה לשטות בי - לטוב ולרע, מה שיש זה מה שיש.

ביום ירושלים אוהבים העיתונאים לספר לנו את המספרים הקשים: על הגידול החרדי, על העוני, על ההשתתפות הקטנה בכוח העבודה. אבל אני יודע מהם המספרים האמיתיים של השנה האחרונה, אני יודע מה קרה בעיר היפה מכל: חמישה פאבים חדשים במחנה יהודה בשנה האחרונה - כאשר השוק בשיאו, לוקח לך לעבור סמטה של 30 מטר ב-20 דקות; בכל 14 שניות אתה פוגש בירושלים מישהו חדש, שונה ממך, שמשפיע על תפיסת עולמך; לירושלים יש את המדרחוב הכי יפה והכי ארוך בארץ; ירושלים היא העיר עם הכי הרבה זוגות; בירושלים 17 התארגנויות אזרחיות חדשות בכל רגע נתון; בירושלים 1,460 אירועי תרבות, גם כשאתם בטוחים שכלום לא קורה.

1,008 עמותות ומגזר שלישי המפותח בארץ, שיודע לעשות את החברה שלנו טובה יותר; אלפי אנשים אכפתיים, שמתעוררים ובודקים איך הם לוקחים אחריות ולא מעלימים עין; העיר שבה מוסדות השכלה גבוהה מהבולטים בעולם; העיר שבה מתקיים הפלורליזם האמיתי, שנבחן בכל יום מחדש; העיר עם הכי הרבה בתי מדרש יצירתיים; העיר של קהילות הצעירים האידיאלסטיים, עיר שבה הצעירים מניעים תהליכים ושינויים בעיריה ומחוצה לה.

ירושלים היא המטבח עבור עשרות יוצרים ואמנים צעירים, המקום בו הם חווים, חושבים ומגבשים את היצירות הכי מבריקות; העיר הכי גדולה, ובכל זאת כולם מכירים את כולם.

אבל אולי די להצדיק? אולי די להסביר למה, וכמה היא מיוחדת? אולי צריך להפסיק ולחפור? אז מה אם חושבים שאנחנו הירושלמים הם המוהיקנים האחרונים, שנלחמים בטחנות רוח. אז מה אם חושבים שאנחנו כבדים, או סתם לא מוצלחים, או לא מספיק מגניבים כדי לעבור לעיר הגדולה.

כי ירושלים היא הסיפור האמיתי. לא רק שלה, אלא של כל המדינה הזו. לא רק של המדינה, אלא של כל העם הזה. אולי אפילו לא רק של העם הזה, אולי איכשהו, אפילו, של כל העולם - ואני מנסה להישאר על הקרקע, זה חזק מדי, אל תכעסו. נקודת המפגש בין תרבות המזרח לתרבות המערב, העיר שבה עדיין ערכים של פעם, אלו שמדברים עליהם בערגה, אבל לא יודעים איך להחזיר אותם.

אז זה בדיוק העניין: רק כאן, ניבחן, נתמודד, ואולי נצליח לחיות על פי חזון אידאליסטי, של חברת מופת; רק מכאן יכולה לצאת הבשורה, רק כאן מודרניזציה ודת חייבות לדבר ולהסתדר; רק כאן נחבר חרדים לתעסוקה; רק כאן, אולי, נוכל לדבר באמת על דו קיום; רק פה נלמד לחבר ימנים ושמאלנים תחת מכנים משותפים, כי תאמינו או לא - זה אפשרי. ובעיקר, רק פה אנחנו באמת יכולים להיות מה שאנחנו שואפים להיות. מציון תצא האמת.

יום ירושלים שמח.
"ל?מ?ע?ן צ?י?ו?ן ל?א א?ח?ש??ה ו?ל?מ?ע?ן י?רו?ש??ל??ם ל?א א?ש??קו?ט, ע?ד י?צ?א כ?נ??ג?ה? צ?ד?ק?ה? ו?יש?ו?ע?ת?ה? כ??ל?פ??יד י?ב?ע?ר"

עופר ברקוביץ' הוא יו"ר "התעוררות" בירושלים