זיכרונות מירושלים שלי

ביום ירושלים, אני נזכר בערגה בעיר של ילדותי. ברחובות הצרים של שכונת כרם אברהם שבה נולדתי ובה עשיתי את צעדי הראשונים. רחובות נחמיה וצפניה, מלאכי ועמוס. בתי אבן בני שלוש קומות לכל היותר, עם גינות קטנות ותריסים מברזל. עם אלתר החלבן שהיה מביא חלב בפחים גדולים והמכולת של גברת כהן עם ריח הדגים המלוחים שעמד שם תמיד באוויר ואני נגסתי מהלחם השחור העגול שהיה הכי טרי בעולם, והקיוסק של סלאח שמכר במבליק בחמישה גרוש ודוכן הפלאפל בשכונת גאולה והגלידה של "וולגה" ממש ליד כיכר השבת.

בכל שבת היינו מגיעים לכיכר לראות את ההצגה הכי טובה בעיר: לצפות בהפגנות אלפי החרדים נגד המכוניות המעטות שחלפו סמוך לשכונת מאה שערים ואת מיכליות המים מקריית ענבים ומעלה החמישה שהובאו כדי להתיז מים קרים על המפגינים כדי לפזרם.

ביום ירושלים, אני נזכר בערגה במשחקי הסטנגה, בקבוצת הכדורגל שהקמנו בשכונה והמגרש שרצינו להכשיר ממש על הגבול עם ירדן. עדיין טריים בזיכרוני שאגות האריה שעלו מגן החיות התנ"כי, שנים רבות לפני שהעתיקו אותו למקומו הנוכחי, וריח האורן שהיה מלווה אותנו בטיולים האינסופיים בחורשת שנלר, שלא נותר ממנה דבר ובמקומה הקימו בתים ושכונות וסללו כבישים מכוערים.

ביום ירושלים, אני נזכר בגעגועים באבי ז"ל שהיה משכים בשבתות כדי לטייל בגפו עשרות קילומטרים ברגל בהרי ירושלים עם מכנסי חאקי קצרים וחוזר לעת צהריים, שזוף וזורח מאושר והנאה. לעיתים היינו הולכים למגדל דוד, לפני מלחמת ששת הימים ומשקיפים על שער שכם ועל העיר העתיקה וסמטאותיה והוא סיפר על ימים שלא היתה חומה בליבה של העיר.

ביום ירושלים אני נזכר בטיולים שערכתי עם חברים (בעיקר בחופש הגדול) לשער מנדלבאום שהיה נקודת המעבר שחצץ בין ישראל וירדן ואנחנו, הזאטוטים, הבטנו נפעמים באנשי האו"ם ונציגי שגרירויות וקונסוליות שחצו את הגבול, והופ, היו כבר בחו"ל בלי לעלות על מטוס.

ביום ירושלים, אני נזכר בשמחה שהציפה אותי כשבישרו לנו חיילי חטיבת הצנחנים (חטיבה 55) כי במקום לצנוח באל-עריש, נעלה לירושלים כדי להגן על הבירה. אז עדיין לא שיערנו שנחזור אל הכותל המערבי, הר הבית, העיר העתיקה, חברון וגוש עציון.

ביום ירושלים אני מתייחד בתוגה עם זכרם של שני חבריי במחלקת המרגמות של הפלוגה המסייעת של גדוד 28 – אמנון חרודי ויום טוב שרם ז"ל, שהיו במרחק של מטרים ספורים בלבד ממני, אבל לרוע מזלם הפצצה שנורתה לעברנו בלילה הארוך שבין 5 ל-6 ביוני פגעה בהם וקיפדה את חייהם הקצרים.

אח"כ, אחרי שקברנו את חברינו, צעדנו כל חיילי החטיבה לרחבה הגדולה של הר הבית לטקס החגיגי עם המח"ט הנערץ מוטה גור ז"ל וערכנו מפגש ראשון עם הכותל המערבי, מפגש שהיה כמו חלום שהתגשם וגרם התרגשות רבה גם לאנשים חילונים כמוני.

ביום ירושלים, אני נזכר בירושלים של פעם, שנותרה חקוקה בעיקר בזיכרון.