ירושלים המאוחדת: תמונת מצב

ביום השנה ה-45 לאיחודה של העיר ירושלים דומה כי הקונצנזוס סביב איחודה נשחק, אף על פי שרובו המוחלט של הציבור מבקש להעמיק את איחודה של העיר. בעבר הלא רחוק היה עניין שלמות ירושלים קונצנזוס כמעט מוחלט לגמרי. גם אנשי שמאל שסברו כי הארץ תחולק טענו כי העיר מוכרחה להישאר מאוחדת. בהקשר זה בולטת עמדתו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, אשר בראיון שנתן לפני מותו הבהיר כי גם אם יהיה שלום אמיתי, את "ירושלים והגולן - לא להחזיר". מי שעמד על כך היה הזרם המרכזי בתנועת העבודה, שאותו הוביל שנים לאחר מכן ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. לרבין הצטרפו גם שר החוץ שמעון פרס וסגנו יוסי ביילין שטענו כי "ירושלים לא תחולק".

ואולם מאז גם ביילין וגם אחרים מהשמאל הגיעו למסקנה כי חלוקת העיר היא הכרח. זו עמדה לגיטימית, שכן אנשים משנים את דעתם, אבל ראוי כי נעמיד בפרספקטיבה ראויה כמה סוגיות המעידות כי לקחי העבר לא נלמדו.

להוציא את החשיבות ההיסטורית והדתית של ירושלים בעבור העם היהודי, חשיבות שאין צורך לעמוד על משמעויותיה, לירושלים מאוחדת יש גם חשיבות ביטחונית נעלה. הסכם אוסלו, תוכנית ההתנתקות והנסיגה מלבנון הוכיחו כי בכל מקום שממנו צה"ל נסוג עולה רשת מסועפת של טרור אשר תוקפת את ישראל בצורה הרסנית. הדבר עלול להתרחש גם במקרה של חלוקת ירושלים, ובמציאות המזרח-תיכונית הדבר לא מופרך.

מנחם בגין אמר עוד ב-1948 כי "אם העיר תישאר מחולקת לא יהיה ביטחון בעיר". המציאות עד 1967 הוכיחה כי הוא צדק לחלוטין. מי שחי עד 1967 בשכונת מוסררה, שניצבה על קו התפר בעיר המחולקת וסבלה מטרור ומפחד בלתי פוסקים, לא שוכח את המצב הבלתי נסבל. לכן כשתומכי החלוקה מבטיחים הסכם שיבטיח את ביטחון העיר, עליהם לזכור שהמציאות ביחס לנסיגות ישראליות הוכיחה אחרת. ירושלים לא יכולה להיות מקרה הבוחן הבא שייכשל.

ובאשר לטענה כי "העיר מחולקת כבר בפועל" - הטענה מופרכת בהתחשב בכך שמדי יום עוברים בצורה חופשית תושבים יהודים, מוסלמים ונוצרים משני צידי העיר על מנת לעבוד ולבקר בכל חלקיה. מוכרחים להזכיר כי דווקא כשהעיר היתה מחולקת, חופש הדת והתנועה נשללו בצורה בוטה מעדות שונות. האם מטרתנו לחזור לאותו מצב? ודאי שלא.

לפיכך, כאשר נחגוג את יום איחוד העיר בפעם ה-45 נזכור את הזכות שנפלה בחלקנו לחיות תחת עיר מאוחדת ונייחל לשגשוג כל תושביה.