חייתי כמו חזיר

עד לפני ארבע שנים אייל גפן בקושי היה מסוגל לעלות במדרגות עם 147 הקילוגרמים שסחב על עצמו. אורח חייו כלל ארוחות בלתי פוסקות ועבודה מסביב לשעון, והתקף לב נראה קרוב מתמיד. כשמסתכלים עליו היום, קשה להאמין שמדובר באותו אדם. בנחישות ובטוטאליות שכל כך אופייניות לו, ועם הרבה פחות אובססיביות, השיג גפן את המטרה ששם לעצמו. השלווה שבה הוא עטוף היום מעוררת קנאה, ולו רק בגלל המחשבה שאולי הצליח לפצח את קוד החיים הטובים. לאחרונה אפילו רץ במרתון תל אביב, והצליח להגיע לקו הסיום.

את החיים החדשים והמשופרים שגפן קיבל במתנה - פחות 59 ק"ג, הודות לניתוח הצרת הקיבה שעבר - הוא חייב לכמה אנשים, אבל בעיקר לעצמו, על שהשכיל להבין שהוא נמצא שנייה לפני נקודת האל-חזור. "לא צריך יותר מרגע איכותי אחד שיוצא מול האמת של עצמך כדי להבין שאין שום סיכוי שתוכל להמשיך לחיות כך. לא נשאר לי רגע אחד ליהנות ממנו, וביום שמבינים שלא נהנים, מבינים גם שאין דרך חזרה ושחייבים לעשות מעשה".

"זה לא אסימון אחד, זה הרבה אסימונים. וזה לא רגע אחד, זה תהליך מאוד ארוך ודיאלוג שכל הזמן ניהלתי עם עצמי. אבל ההחלטה נפלה לאחר פגישה עם הרב פירר, שבלי יותר מדי סנטימנטים אמר לי ישר בפרצוף: 'גפן, אתה עומד למות. אתה צריך להוריד 50 ק"ג, אחרת אתה נפרד מהעולם הזה'. כעבור שבועיים כבר עברתי את ניתוח השרוול להצרת הקיבה".

אנחנו נפגשים בביתו בשדרות רוטשילד בתל אביב. גפן פותח את הדלת כשהוא לבוש במכנסי שרוואל ובחולצת טריקו, עם הרבה פחות בטן שממלאת אותה. בחדר העבודה תלויות תמונות שלו מימים עברו. "ככה אני זוכרת אותך", אני אומרת. "ככה רוב האנשים מכירים אותי", הוא אומר, "אבל עכשיו יש להם הזדמנות להכיר אותי קצת אחרת".

כשגפן אומר אחרת, הוא לא מתכוון רק למראה החיצוני. גפן של פעם - שחקן מוערך, מפיק ובמאי של סרטים ופרסומות - לא היסס לבטא את תוקפנותו כלפי כל אדם שהפריע לו בדרכו. אפילו צבר כמה תיקים במשטרה על תקיפה. הוא חשב שהוא יודע הכל יותר טוב מכולם. "הייתי חזיר, חד וחלק, ההתחזרות הזאת נגעה בכל תחום בחיי - מאוכל ועד ההתנהלות בעבודה. חייתי בווליום חזק מאוד, הייתי עסוק בלהשיג הכל מהכל. לא רציתי להפסיד שום הזדמנות. על כרטיס הביקור שלי היה אפשר לכתוב 'פר?ס?ר'. אני שמח שהצלחתי למצוא את הכפתור הזה של העוצמות שמנהל אותי, ולהנמיך אותו".

"היום אני אדם לא שיפוטי. למדתי להתבונן ולייצר קשב אחר. סוג של אימפקט בהנאה, כבר לא צריך שיראו מי אני. ברגע שאני חי בשלום עם עצמי, גם הסביבה מושפעת מזה. אם בעבר הייתי נכנס למאבקים, היום אני יודע לזוז הצידה".

בגיל 62 מגדיר את עצמו גפן כצייר, סופר וקואוצ'ר. הוא נשוי לאורית, בתו של השחקן ישראל רובינצ'יק, ואב לדניאל, פסיכולוגית. הוא נולד בקיבוץ יגור וגדל בבית חם להורים פלמ"חניקים. בילדותו היה רזה. לא סבל מהצקות ומטראומות רגשיות, אבל בהחלט מגדיר את ילדותו כ"פרחחית". "תמיד היה לי קשה עם מסגרות, אז כדי לשרוד בבית הספר הייתי יוצר היגיון אישי לחיים שלי. הייתי מצחיק את כולם, ולפי זה מקבל את הציון הסופי".

הוא מגדיר את עצמו כטיפוס מתמכר; הטוטאליות והאובססיביות הן חלק ממנו, לטוב ולרע. "לפני 17 שנים התמכרתי לקוקאין, וזה פירק לי את הגוף. במשך שלוש שנים צרכתי שלושה גרמים קוקאין ביום, ולחיזוק עוד עישנתי שלוש קופסאות מרלבורו. כשאתה מכור לקוק אתה לא מרגיש צורך לאכול. כל ההתנהלות היום-יומית בהשפעת הקוק עשתה לי טוב באותה תקופה, אופי החיים שלי היה תובעני מאוד. עבדתי נון-סטופ, וכהרגלי הייתי חייב להצטיין בכל מה שאני עושה, לראות ולהיראות. הקוק מחדד הכל. הנאה, טעם, הבנה, דיבור. הייתי בלתי ניתן לעצירה".

"יום אחד התעלפתי והגעתי לבית חולים. באותו רגע החלטתי שכדי להמשיך לחיות אני חייב להפסיק. הפסקתי מתוך החלטה שעשיתי, ומאז - במשך 16 השנים האחרונות - לא נגעתי אפילו פעם אחת בקוק, וגם לא בסיגריות".

כשהחליט בבת אחת להיגמל מהקוקאין ומהסיגריות, פנה מיד לאוכל, שהפך למרכז חייו. ההתמכרות החדשה הזינה אותו, תרתי משמע: מאדם רזה שמסרב לעצור הוא הפך לאדם שמן מאוד, מריר מאוד ומסורבל מאוד. ההערות של הסביבה כלפי מראהו התופח לא איחרו להגיע, וכשהבדיחות היו על חשבונו, גפן לא נותר חייב. "הייתי יורה לכל עבר, אבוי לאדם שהעז להתבדח על המשקל שלי. הייתי פותח עליו פה ושוטף אותו במונולוגים בלי שהוא יבין מאיפה זה בא לו. הייתי פגיע ורגיש ברמה כזאת, שמצד אחד האוכל ניהל אותי וכל אורח החיים שלי היה סביבו, ומצד שני עדיין לא הייתי מסוגל להודות בזה ולקבל את הביקורת של הסביבה על איך שאני נראה. בטח שלא הייתי במצב של להפסיק לאכול".

גפן עשה חיל בתחום המקצועי. "אייל גפן הפקות וסרטים בע"מ", החברה שהקים וניהל, הפיקה כ-3,000 סרטוני פרסומת וניהלה קמפיין בחירות לטלוויזיה עבור מפלגות שונות, ובהן מרצ והעבודה. "מבחוץ החיים התנהלו מצוין, אבל באיזשהו שלב הבנתי שההתנהלות עם כל השומן הזה הופכת אותי לסוג של נכה ופוגעת ביכולות האמיתית שלי ליהנות מהחיים".

באמת יצא לך שם של נהנתן שיוצא למסעדות יוקרה וטס הרבה לחו"ל.

"נכון, אבל הכל כלפי חוץ. אצל שמנים אין דבר כזה להסתובב סתם ברחוב ולעשות שופינג. לא הייתי מעז להיכנס לחנויות רגילות ולמדוד בגדים. הייתי טס לניו יורק, הולך ישר לחנות של 'ביג אנד טול', מפרק 3,000 דולר על בגדים - ונרגע. הנאה אמיתית מיחסים אינטימיים לא היתה לי. גם ב-147 ק"ג הדחפים האלה היו קיימים בי כמו לב שפועם, אבל לא הייתי מסוגל לעשות איתם כלום. התביישתי נורא, היכולות שלי שאפו לאפס, והאימפוטנציה הפיזיולוגית חלחלה גם אל הנפש. זה היה מדכא ברמות שאי אפשר לתאר".

לנוכח חוסר ההנאה האמיתית מהחיים, בשילוב ההבנה שהוא הגיע לרגע של להיות או לחדול, פנה גפן אל הדרך המהירה ביותר שהעולם המערבי יכול להציע לפתרון שלו. "ידעתי שדיאטות אני לא מסוגל לעשות, ושאין מצב שאני מצליח למשטר את עצמי ולהפחית 50 ק"ג בזמן קצר יחסית. הניתוח נראה לי אופציה מצוינת".

"ברגע שהגעתי להחלטה, ידעתי שאין דרך חזרה. ההחלטה לא נפלה סתם, היא התקבלה אחרי דו-שיח ארוך מאוד עם עצמי. עם השנים למדתי שכשמחפשים סיבות למה לא לעשות משהו, אז גם מוצאים אותן, ולכן לא חיפשתי. ראיתי בניתוח הזדמנות לצאת לדרך חדשה. החלטתי שאני רוצה חיים אחרים, שאני רוצה ליהנות, ובעיקר לחיות".

אבל בטח הבאת בחשבון שתצטרך להמציא את עצמך מחדש.

"נכון. הפחד לא היה מהניתוח אלא דווקא מהיום שאחרי. לפני הניתוח הייתי קם בבוקר ואוכל. לפני פגישת עסקים בצהריים הייתי אוכל כדי לא להגיע רעב, ובפגישה אוכל עוד קצת. אחר הצהריים הייתי אוכל, ובערב הייתי אוכל, ובין לבין הייתי אוכל. כל היום שלי סבב סביב האוכל. לא ידעתי איך אני מתחיל למלא את היום שלי בלי האוכל. הייתי בחרדה עצומה מזה".

כחלק מתהליך השינוי והחיים החדשים שגפן עמד להתחיל הוא נסע לביקור בן עשרה ימים בארה"ב וקרא לטיול "אירוע פרידה מהפרסריות". הוא ביקר בשלוש מסעדות יוקרה לפחות שלוש פעמים ביום, אכל מכל הבא ליד, התחזר בפעם האחרונה בחייו, כשהוא מנסה למצות עוד ביס ועוד טעם שאולי לא יוכל לחוות לאחר מכן.

"לא באמת ידעתי איזה אורח חיים אוכל לנהל לאחר הניתוח, אבל היה לי ברור שאני רוצה להמשיך להתנהל רגיל ככל האפשר, להמשיך לקיים פגישות עסקים במסעדות ולהרגיש נורמלי. לכן החלטתי, במודע, שאני ממשיך עם אורח חיים רגיל, אלא אם המציאות תחייב אותי לשינוי".


סכין המנתחים הותירה את גפן בערך עם רבע מקיבתו המקורית. "אחרי שהתעוררתי מהניתוח הביאו לי לאכול רבע עוף ופירה על מגש של בית חולים. בעבר הייתי אוכל את הכמות הזאת כמתאבן, אבל בפעם הראשונה בחיי אכלתי מעט - ושבעתי. בפעם הראשונה בחיי לקחו לי את הצלחת מול העיניים, כשהיא עדיין גדושה באוכל. בפעם הראשונה בחיי לא השארתי צלחת ריקה. מבחינתי זה היה רגע מכונן. תחושה עילאית, אין דברים כאלה. פתאום התחלתי להבין מה זה להיות שבע, ושזה בסדר לא לאכול הכל. לא קורה כלום אם משאירים אוכל בצלחת".

אומרים ששמנים אוכלים עם הראש והעיניים, והאוכל מספק עבורם צורך אחר.

"שטויות במיץ. אני אומר לך את זה מניסיון. זה ממש לא בראש. בעבר לא הרגשתי תחושת שובע, ולכן לא ידעתי מתי לעצור מלאכול. היום אני בכלל לא מקדיש לזה מחשבה. אני אוכל עד שאני מרגיש שבע. וכשמרגישים את התחושה המלאה הזאת בבטן, פשוט מפסיקים. זה כל כך פשוט".

במשקל 88 ק"ג, עם בדיקות דם ומדדים של בחור בן 18, וגם סדר יום קבוע שנפתח בריצת עשרה ק"מ, גפן מרגיש הרבה יותר שלם ומפויס עם עצמו. על זרועו קעקוע שחור שמכריז "החיים זה עכשיו", וגפן חי אותם בדיוק כמו שהוא רוצה. את חברת ההפקות שהקים לפני שנים עזב לפני כמה חודשים. הוא הבעלים של "פה לאוזן" - חברה לשיווק גרילה, שלא עושה שימוש במדיות שגרתיות. הוא מלמד כמורה מן המניין בבית הספר למשחק בית צבי, והציג ציורים שלו בכמה תערוכות שזכו להצלחה והוצגו במוזיאונים ובגלריות בארץ ובעולם. אם תשאלו אותו, חייו מלאים ומהנים יותר מאי פעם.

את הטרנספורמציה שעבר תיאר בספר "בקיצור. קיבה" בהוצאת חממה ספרותית, שבו סיפר בגילוי לב על כל תהליך ההרזיה. "הספר הוא לא ספר כתוב אלא מדובר. יש שם את כל המידע הרלוונטי והאמיתי לגבי הניתוח והתהליך שלאחריו, כפי שאני חוויתי אותו, הכל בגובה העיניים - לא מגו?בה בשום תיאוריות של רופאים או פסיכולוגים. כתבתי מתוך הבטן הפתוחה שלי, שפעם היתה גדולה והיום הפכה לקטנה. רק מי שפתחו לו את הבטן יכול לדבר מתוכה".

"לפני הניתוח אומרים לך מה תוכל לאכול ואיך עליך להתנהג וכמה החיים שלך ישתנו ואילו ויתורים תיאלץ לעשות. חשוב לי שאנשים יידעו שגם היום אני אוכל הכל. אני פשוט אוכל הרבה פחות, רבע כמות מבעבר. אם פעם הייתי אוכל ארבעה סטייקים, היום אני אוכל אחד. לא יכול יותר. שלושה שבועות לאחר הניתוח כבר הלכתי למסעדה. תראי איך אנשים נאבקים במשקל שנים. עולים, יורדים, וחוזר חלילה. הניתוח מאפשר לי להישאר רזה, ובלי להרגיש שאני מוותר על משהו".

את חצי מרתון תל אביב הוא סיים בזמן של שלוש שעות ו-44 דקות, ואין מאושר ממנו. לא מעניין אותו מה אנשים חושבים, או שיש כאלה שבזמן הזה ישלימו מרתון שלם. "לפני הריצה אנשים היו סקפטיים, חשבו שאני מבלף. אבל כשהם פגשו אותי במסלול וראו שאני רץ באמת, הרגשתי את מבטי ההערצה שלהם. בסך הכל אני כבר לא ילד, ומעולם לא עסקתי בפעילות גופנית, כך שזה חתיכת הישג בשבילי. ואני עושה את זה עבור עצמי, נטו".

"שבוע לאחר הניתוח ירדתי לשדרה והלכתי קצת. הסתכלתי על אנשים וראיתי שאני נשאר בחיים. כעבור שבוע כבר הלכתי מרחק של 2.5 ק"מ, אל בריכת גורדון. זה עשה לי טוב. פתאום הבנתי שאני בדרך לשינוי האמיתי שלי בחיים. היום אני מכור לפעילות גופנית. זה זמן האיכות שלי עם עצמי. אני כותב ומצייר תוך כדי ריצה. בתערוכה האחרונה שלי הצגתי ציורים של אנשים מאחור, כי זה מה שראיתי כשהלכתי ורצתי".

"אני לא מסתובב בתחושת החמצה אפילו לרגע. יש לי מטרה בחיים, והיא מייצרת לי מקצב. אני רוצה לעסוק באמנות, בציור ובכתיבה, אני רוצה להעניק לאחרים חלק מההנאה שאני חווה היום. אין ספק שהפכתי להיות אדם מועיל יותר, לעצמי ולסביבה".

כחלק מאותו רצון להעניק, גפן מוצא את עצמו בתקופה האחרונה מעניק שירותי קואוצ'ינג לכל מי שרוצה לקבל ממנו עצה. המחיר עבור פגישה לא זול, אבל כחלק מהשינוי ומהעובדה ש"אני כבר לא חזיר", הסכום נקבע בסופו של דבר בהתאם ליכולתו הכלכלית של הלקוח. "בקואוצ'ינג אני מעניק מתוך כל מה שצברתי במהלך חיי. הדבר הכי אינטליגנטי שיש בי זה תחושת הבטן שלי, זאת גם היתה הדרך שבה הייתי מביים אנשים. יש בי יכולת לייצר סביבה שבה אפשר לחשוב ולפרוש דברים שכל הזמן מקופלים ודבוקים".

"אני שלם מאוד עם הדמות שאני רואה, אני לא רב עם עצמי ואין לי טענות. אני כל הזמן מנהל דיאלוג פנימי עם עצמי. באופן הזה יש לי אפשרות לעשות שינויים תוך כדי תנועה ולא להגיע למבוי סתום. לעצור, לחשוב ואז לעשות את השינוי. אני אדם בריא ומאושר. נכנס לכל חנות בגדים וקונה מה שאני רוצה. בפעם הראשונה בחיי, הבגדים באמת יושבים עלי. החיים שלי מלאים בדיוק במידה הנכונה, וסדר היום שלי בנוי כך שיש לי גם זמן לעצמי. אני מאחל לכל אדם להגיע למקום השלו והשקט הזה עם עצמו".