גל האלימות האחרון שפקד את החברה הישראלית העלה שוב לתודעה הציבורית את בעיית ההגירה, שממנה סובלת ישראל בהיעדר מערכת שתחסום את המסתננים. כמו בסבבים הקודמים שוב הופרחו לאוויר טיעונים הומניים התומכים בקליטת מהגרי העבודה. כלומר, לו רק השכלנו לטפל בצורה הולמת במצוקותיהם של אותם מסתננים מחפשי מקלט כלכלי, הם לא היו מידרדרים לאלימות ולפשע.
ראשית כדאי לחלץ את הדיון מהבעיה הגזעית, משום שלא היא מוטלת כאן על הפרק. ישראל, כמו רוב רובן של מדינות המערב האמידות, היא יעד מצידן של אוכלוסיות עניות המחפשות דרכים לשפר את עתידן. קרבתה הגיאוגרפית של ישראל לסודאן ולאריתריאה היא שהופכת אותה ליעד מבוקש. זו הסיבה שלא נצפים כאן פליטים נורבגים, קמבודים או מולדבים.
זו הבעיה - לא ארצות מוצאם של הפליטים אלא עצם הנוכחות שלהם במדינה קטנת אוכלוסין וצרת מותניים. ישראל צרה מכדי להכיל את המוני מבקשי העתיד הטוב שצובאים על גבולותיה. שהרי לא תהיה זו הגזמה להניח שלו ניתן הדבר בידם, לא רק אזרחי דרום סודאן היו מגיעים הנה, אלא כל תושביו מזי הרעב של העולם.
על הרוב המוחלט של אותם מסתננים לשוב לארצותיהם
מציאות זו מחייבת את ישראל לקבל החלטה הקובעת מכסה סבירה של מהגרי עבודה, שיוכלו בדיעבד להיקלט בה. אך על הרוב המוחלט של אותם מסתננים המבקשים - ושוב נדגיש זאת - רווחה כלכלית, לשוב לארצותיהם. אם בעידוד ואם בהענקת כרטיס טיסה חד-כיווני. זו המדיניות המוסרית שאליה מחויבת ממשלת ישראל כלפי אזרחיה. לא משום שהיא אויבת העובדים הזרים אלא משום שהיא אינה מסוגלת להאכיל את כל המתדפקים על שעריה.
אלו אם כן שתי האפשרויות העומדות לפני הממשלה. האחת אמנם מצטיירת כמוסרית והומנית, אך למעשה היא מתנהלת על גבן של אוכלוסיות חלשות ממילא שרק נפגעות ונחלשות יותר.
האפשרות האחרת היא זו המנוסחת היטב בקביעה של רש"י - "עניי עירך קודמים".
כלומר, המוסר מחייב את הממשלה לדאוג ראשית לאלו שבשמה היא נבחרה ומתקיימת, והם תכלית קיומה. הם אפוא הכתובת הראשונה והעיקרית לקבלת סעד מצד המערכות השלטוניות.
המספרים העצומים של המסתננים המסיגים את גבולות המדינה גדלים בכל יום. הם מדגישים את הצורך במציאת פתרון מהיר. ראוי שממשלת ישראל תקבע את סדר העדיפויות הטבעי והמוסרי לסיוע, לא לפי אינטרס המשרת את המצפון ואת הנוחות של מגזר זה או אחר, אלא על פי הברית הבלתי כתובה בין האזרח למדינתו.