פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בקרוב בבית הלבן

      בשלב זה של המירוץ לבית הלבן אופף ערפל את הקרב הצמוד בין אובמה לרומני. שיעור התמיכה בנשיא עומד על 48 אחוזים ומשקף את מעמדו השברירי. מאז תום מלחמת העולם השנייה, הצליחו שני נשיאים בלבד (הארי טרומן ב-1948 וג'ורג' בוש הבן ב-2004) להיבחר לכהונה נוספת כשרמת התמיכה בהם בחודש מאי היתה פחות מ-50 אחוזים. על רקע מאבק צמוד זה, ראוי להעריך - בזהירות - את התנהלותם העתידית של אובמה או של רומני במרחב המזרח-תיכוני. בתוך כך עלינו להשתחרר ממיתוסים אפוקליפטיים על אובמה. אף שניצחונו האפשרי יבשר בעבור משקיפים לא מעטים את שובו של עידן הלחץ על ישראל, מתבקש גם תרחיש חלופי.

      יש לזכור שגם אם יזכה הנשיא למנדט ציבורי מחודש, יתייצב מולו, כנראה, בית נבחרים לעומתי בעל רוב רפובליקני. הסיכויים למהפך ולניצחון דמוקרטי בבית זה הם קלושים. גם בסנאט קיימת אפשרות סבירה שאובמה יאבד את הרוב הדחוק (53 מול 47) שממנו הוא נהנה. אם אכן יתממש התסריט, ימצא הבית הלבן את עצמו מחושק על ידי שני הבתים בגבעת הקפיטול, וכך יצטמצם מרחב הפעולה שלו כלפי ישראל (כפי שאירע במהלך משברים קודמים בזירה האמריקנית-ישראלית, לדוגמה, "משבר ההערכה מחדש"). יתרה מזאת, קיים ספק לגבי מידת רצונו של אובמה להקדיש מאמצים רבים למישור הישראלי-פלסטיני בתקופת כהונתו השנייה.

      בניגוד לנשיא ג'ימי קרטר, מעורבותו של אובמה בזירה זו לא נגזרה מלכתחילה ממחויבות אידיאולוגית עמוקה, אלא מתפיסה אסטרטגית קרה ושכלתנית. בטבורה של גישה זו עמדה התקווה שהתקדמות בנתיב ההסדר שבין ישראל לרשות הפלסטינית תהיה קרש קפיצה חיוני לקראת גיבושו של גוש סוני מתון, שיפעל בחסותה ובגיבויה של מעצמת העל האמריקנית לבלימתו של האיום האזורי, הנשקף מטהרן. בהקשר זה יש לראות גם את הלחץ הראשוני והבוטה, שהפעיל ממשל אובמה על ישראל, ושהעכיר את מסכת היחסים עם ממשלת נתניהו. ואולם פריצתו של הגל המהפכני, ששטף אשתקד את המרחב המזרח-תיכוני, שינה באחת את סדר היום בחזית הבין-ערבית. כך נסתם הגולל על הניסיון לקשור את הסוגיה הפלשתינית עם יעדיו האסטרטגיים של הממשל, בייחוד בזירת המפרץ.

      קשה להניח שבמהלך השנתיים הקרובות יבחר אובמה להתמקד דווקא במכלול טעון ועמוס זה, שמעבר למורכבותו ולקשייו הטבועים, נותר כעת מנותק מכל הקשר אזורי רחב. לכן סביר להניח שישאף - לכל היותר - לקדם הסדר ביניים או פתרון למקצת מסוגיות היסוד שינציחו את מקומו ואת מעמדו בהיסטוריה הלאומית.

      אם רומני ינצח, יש לזכור שבניגוד לאובאמה, שהתמקדותו הראשונית במכלול הפלשתיני נגזרה ממחויבותו לסגת מעיראק (ולמצוא את התחליף בקואליציה בין-ערבית), המסר של רומני מעוגן בזירה הפנימית. ואכן, לנוכח העובדה שהמועמד הרפובליקני מוצג לציבור האמריקני כמנהל מיומן, שביכולתו להצעיד את הכלכלה לשגשוג, קשה להניח שיגלה פעלתנות יתר, לפחות בראשית דרכו, דווקא במישור הישראלי-פלסטיני. בשל כך עתיד גם פוטנציאל החיכוך בינו לבין ישראל להצטמצם.

      יתרה מזאת, תפיסת עולמם הביטחונית של נשיאים רפובליקנים קודמים (רייגן ובוש הבן) טיפחה את השותפות האסטרטגית עם ישראל, ועמדותיו האסטרטגיות של רומני ממשיכות נאמנה בקו זה. גם הצורך לשמר את עוצמתה, את יוקרתה ואת מעמדה של ארה"ב שאוב מהמסורת הרפובליקנית, ומבטיח - לכאורה - שממשלו יאמץ דפוס תקיף בכל הקשור לאתגר האירני ולאתגרים ביטחוניים נוספים. סביר גם שיעדיף לבדל את עצמו מיוזמות רב-צדדיות, שאובמה העדיף מלכתחילה להשתלב במסגרתן. ולמרות כל זאת, וחרף העובדה שביטויי התמיכה הגורפים של רומני בישראל משקפים לא רק את צורכי השעה אלא גם הזדהות עם בסיסם הערכי של "היחסים המיוחדים", מדובר בפרגמטיסט. יש להיזכר בלקח מימי רייגן, שחרף אהדתו הבסיסית לישראל לא היסס לעלות על נתיב העיצומים על ישראל, הן במהלך 1981 והן (ובהיקף רחב יותר) במהלך מלחמת לבנון הראשונה.