על הפוליטיזציה באוניברסיטאות

ברגעים אלה עדיין חש אני זעזוע עמוק מאוד למקרא מאמר הדן בנעשה במוסדות להשכלה גבוהה, קרי האוניברסיטאות, בישראל. הנה, יום אחד לאחר העצרת לציון הנכבה באוניברסיטת תל אביב החילותי להבין מה עוד קורה באוניברסיטאות שלנו, דרך קריאה במאמר המעמיק, המנומק, בן כעשרה עמודים, שאותו כתבה פרופ' זיוה שמיר, הידועה כאחת החוקרות החשובות ביותר של שירת ביאליק, משוררנו הלאומי. במאמר שנדפס בכתב העת "כיוונים חדשים" (גיליון 26, יוני 2012, הוצאת ההסתדרות הציונית), מסבירה פרופ' שמיר לקוראיה את המתרחש במוסדות להשכלה גבוהה. אחרי הקריאה אפשר להבין מדוע מציינים סטודנטים ישראלים את הנכבה. הרי תרבות ישראל העשירה הולכת ומשתכחת באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטאות אחרות. בחוג לספרות, למשל, לפי הידיעון המעודכן לתלמיד, אין אף שיעור המוקדש, רובו ככולו, ליצירות ביאליק, אלתרמן ועגנון. "תחת זאת", כותבת פרופ' שמיר, "יש שיעורים המוקדשים לספרות העוסקת בכיבוש, בסרבנות, במגדר ובשאר נושאים שבהם המרצים נועצים תחילה את החץ, ואחר כך משרטטים ביד בוטחת את עיגולי המטרה".

פרופ' שמיר אינה פעילה פוליטית, ושמה, ככל הזכור לי, אינו מתנוסס בין חותמי עצומות למיניהן, משמאל או מימין. אבל היא רואה את הפוליטיזציה בתוך האוניברסיטאות, ובמיוחד בזו של תל אביב, אשר בה לימדה זה כ-40 שנה. היא מקוננת כי במקום ביאליק, אפשר למצוא בתוכנית הלימודים שיעורים הנושאים את הנושא "הסופרת כזונת צמרת, הספרות כסרסור". ונושא זה הופך להיות חוג אקדמי(!), עתיר הישגים, מציינת שמיר. האופנה והפוליטיקה השתלטו על תוכנית הלימודים. היא מזהירה מפני הפוליטיזציה השלטת בכיפה: גילויי הפוליטיזציה, מדגישה שמיר, הופכים את ההוראה האקדמית לשטיפת מוח ולאינדוקטרינציה חסרות בקרה ורסן. לא פחות.

מתברר, היא מציינת מניסיונה, שיש מרצים "מיסיונרים" לא מעטים, המבקשים להעביר את תלמידיהם על "דתם". חלפו הימים, כך כותבת פרופ' שמיר, שבהם הבינו המורים שאין לעשות את כיתתם סניף למפלגתם ויש להימנע מתכתיבים פוליטיים טורדניים, מעודדי אפליה ובידול. פרופ' שמיר גם קוראת לערוך בדק בית במערכת האקדמית. היא קוראת להקים ועדה של משפטנים, פילוסופים, בלשנים וחוקרי טקסט, בלי פוליטיקאים, אשר תנסח את ההבדלים המהותיים בין מחקר ובין תעמולה פוליטית. יש לבטל את הנוהג הפסול, שפשה בקרב חברי סגל לא מעטים, של הפיכת החדר או המשרד האוניברסיטאי לסניף של המפלגה שאת דגלה הם נושאים, וזאת תוך שימוש בלתי הוגן בשירותי הדואר, הטלפון והאינטרנט של האוניברסיטה. היא גם קוראת להטיל את האיסור הבא, המובן מאליו, אך אינו ממומש: ייאסר על חברי סגל להטיף את דעותיהם הפוליטיות האישיות מעל הקתדרה. דעתו האישית של איש הסגל אינה חשובה יותר משל האיש ברחוב. ללא חשש קוראת פרופ' שמיר לסלק מן האוניברסיטאות את המרצים הקוראים להחרמת מוסדות להשכלה גבוהה בישראל: "יתכבדו וילמדו במוסדות מעבר לים!" כן, כך קוראת פרופ' שמיר לקברניטי האוניברסיטאות: לעשות מעשה.

מאמרה של שמיר, המעוגן בעובדות ובחוויות מחיי המעשה שלה, מניסיונה האישי, הוא פעמון אזעקה: הוא צריך לעורר את המועצה להשכלה גבוהה. זהו, בעיני הח"מ, כתב האשמה נוקב אך מבוסס. המועצה להשכלה גבוהה ושר החינוך גדעון סער, העומד בראשה, אינם יכולים להיוותר אדישים נוכח כתב האשמה זה. ללא חשש מפני "מה יגידו" עליהם להסיק מסקנות, ואין המדובר כלל וכלל בפגיעה בחופש האקדמי. הפוליטיזציה היא מסקנתנו מקריאת כתב האישום של שמיר, היא הנשק המסוכן ביותר במלחמה על החופש האקדמי.