איני זוכר שנתקלתי בביטוי הזה, "שלום אחראי", קודם לכן. בדרך כלל מדובר באחריותם של חותמי השלום, ואילו ההסכמים עצמם עשויים להיות מקיפים, חלקיים, מוצלחים, כושלים. אבל אחראיים? ואף על פי כן, זהו המושג שבו השתמש נתניהו במסיבת העיתונאים שקיים עם מופז.
אדוני ראש הממשלה, אין חיה כזאת. מי שמדבר על "שלום אחראי", מדבר על שלום שאין בו לכאורה סיכונים. מי שמדבר על שלום בלי סיכונים, מדבר על שלום בלי פשרות של ממש. מי שמדבר על שלום בלי פשרות, מדבר על כך שלעולם לא יעשה שלום. זו חזרה להתפייטות על ויתורים כואבים (אך בלתי מוגדרים), על מדינה פלסטינית שישראל יושבת על גבולותיה ואשר גבולותיה לא הוגדרו מעולם, ועל נכונות להידבר ללא תנאים מוקדמים, בעוד ברור כי הצד הפלסטיני יתקשה מאוד לוותר על התנאי שהוצב על ידי ארה"ב (גם לא בחוכמה יתרה) - הקפאת ההתנחלויות.
"בגין ויתר על כל 11 הנקודות"
מנחם בגין חשב כנראה על שלום אחראי כזה כאשר נסע לקמפ דיוויד ב-1978. ממש ערב הנסיעה נפגש עם יריבו הפוליטי שמעון פרס, שכיהן כיו"ר המערך "עבודה"-מפ"ם. השניים שוחחו שעה ארוכה במשרדו של ראש הממשלה בירושלים, וסיימו את השיחה בהסכמה - 11 נקודות שעליהן לא יוותר ראש הממשלה גם במהלכו של משא ומתן מתיש. הנקודות כללו את התנגדות השניים לוויתור על העיר ימית, על שדות התעופה של חיל האוויר שנבנו בסיני בעזרת האמריקנים, ועוד ועוד. כשחזר בגין מהמשא ומתן הממושך עם אנואר סאדאת ועם ג'ימי קרטר, התברר שוויתר על כל 11 הנקודות! הוא היה אמור להשיב למצרים את כל השטח שנכבש בסיני, עד למילימטר האחרון, בתוספת פירוז של שטח ישראלי לאורך הגבול החדש-ישן.
בגין עשה זאת משום שהבין ששלום שבו אתה עומד על מה שנוח לך לעמוד, לא יזכה בהסכמת הצד השני. לכן אתה חייב להחליט בין עמידה על מה שנדמה לך חשוב או חיוני ברגע מסוים בהיסטוריה, ובין מה שחשוב לך בראייתך האסטרטגית בכל הנוגע לעתידה של מדינת ישראל לטווח הארוך. אילו עמד בגין על 11 הנקודות שעליהן הסכים עם פרס, לא היה נחתם הסכם שלום עם מצרים.
אפשר להסביר גם היום את חשיבות אותן נקודות, כפי שגם משה דיין היה יכול להסביר את אמירתו המטופשת, שלפיה עדיף שארם א-שייח' בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח', אך אי אפשר להתווכח עם כך ש"עמידה אחראית" על הנושאים החשובים בעיניך עלולה לטרפד את מה שחשוב באמת לישראל: לחיות כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית, תוך הכרה ערבית רחבה נוסח היוזמה הערבית של 2002, ולא כנטע זר נצחי. מי שמדבר על "שלום אחראי" מוותר כנראה על המטרה הזאת. מוטב לו לדבר על אחריותו לשלום. זוהי האחריות האמיתית.