בידיעה בעיתונות נכתב ששרת החוץ האמריקנית הילרי קלינטון אמרה לראש הממשלה נתניהו ש"אחרי צירוף קדימה אין עוד סיבות לעיכוב המשא ומתן עם הפלסטינים". אפשר להבין מכך, לפחות במשתמע, שוושינגטון סבורה שאם לא חלה התקדמות עד עכשיו, זה היה באשמת ממשלת ישראל.
איננו יודעים כמובן אם הדיווח העיתונאי משקף במדויק את מה שנאמר בשיחה, אך מאמר ב"וושינגטון פוסט" מאת הפרשן המדיני פריד זקריה, הידוע בקשריו הטובים עם הממשל, מרמז על מסר דומה: ישראל חזקה מתמיד, הן במישור הפנים-פוליטי והן במובן הצבאי, ולכן על נתניהו, "אם הוא רוצה להפוך לדמות היסטורית גדולה", לנקוט עכשיו "צעדים נועזים" ולפתור את הבעיה הפלשתינית.
מכך עולה כי לא רק שהממשל האמריקני מתעלם מהסיבות האמיתיות לקיפאון המדיני בין ישראל לפלסטינים, אלא שהוא מתכוון, אם וכאשר יישאר על כנו אחרי נובמבר, לחזור לקו המדיני שאפיין אותו בראשית דרכו. כלומר, הפעלת לחצים על ישראל (אף שהנשיא אובאמה עצמו הודה לאחר מכן שטעה בכך). קל וחומר שהפלסטינים יראו בכך הזדמנות פז לחזור מהכפור המדיני שאליו נקלעו כשפנו לאו"ם, בניגוד לרצונה של ארה"ב, ויתעודדו עוד יותר לדבוק בעמדותיהם, שהכשילו עד כה את חידוש המשא ומתן.
העובדות לאשורן ידועות לוושינגטון: הרשות הפלסטינית דורשת מישראל שתסכים מראש, ובלא כל התדיינות, לדרישותיה הקיצוניות בעניין הגבולות והבנייה מעבר ל"קו הירוק", כולל בירושלים. לא כנושאים שהיא רשאית להעלות במשא ומתן, אלא כתנאי מוקדם לעצם הסכמתה להיכנס למשא ומתן. למותר להוסיף שבעוד הפלסטינים מעלים את הדרישות, הם אינם מוכנים לשקול צעדים דוגמת ביטול התביעה ל"זכות השיבה" או אפילו היענות לציפייה הלגיטימית להכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי.
אולי כדי לכסות על סרבנותם, נענו הפלסטינים להפצרות האמריקניות והסכימו לפרסם הצהרה משותפת עם ישראל על מחויבותם לשלום.
אך הגיע הזמן שגם בוושינגטון (וגם בחוגים מסוימים אצלנו) יתחילו להסיר את המסווה ולהבין שההתנהלות הפלשתינית אינה טקטית אלא אסטרטגית. כלומר, הדבר הרצוי פחות מבחינתם הוא להיכנס למשא ומתן שיוביל לפשרות ולוויתורים גם מצידם. מה גם שהם אינם מוכנים או מסוגלים ל"פיצוץ" - כלומר, שינוי אסטרטגי אמיתי במדיניותם - שאת היקף נתזיו, גם במרחב הפלשתיני וגם במישור הבינלאומי, קשה מאוד להעריך מראש.
בכל מקרה, תהיה זו טעות ותהיה זו הטעיה לכרוך את צעדי הממשלה בנושא הפלסטיני בשיקולי "הישרדות" קואליציוניים, כביכול. ממשלת האחדות הוקמה משיקולים פוליטיים ולאומיים לגיטימיים. בהסכם הקואליציוני נאמר שממשלת האחדות "תקדם תהליך שלום אחראי". כלומר, תהליך שלום אמיתי ולא פארסה של משא ומתן או כניעה לאולטימטומים הפוגעים באינטרסים חיוניים של ישראל ובסיכויי השלום עצמו.
העיקרון הזה מנחה הן את נתניהו והן את מופז, וכפי שאפשר להעריך, גם את רוב הציבור הישראלי.