הרהור נוסף על תיק קצב

בפסק דין מנומק, המשתרע על כשלושים עמודים, דחה בית המשפט העליון את בקשתו של משה קצב, מי שהיה נשיאה השמיני של מדינת ישראל, לקיים דיון נוסף בעניינו. בהחלטתו קבע בית המשפט העליון כי מקומו של הליך דיוני נוסף "שמור למקרים נדירים ויוצאי דופן, על מנת שלא ליצור באמצעותו ערכאת ערעור נוספת". בהמשך קבע בית המשפט: "המקרה הנוכחי אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים קיום דיון נוסף".

אכן, יתכן שמדובר בתוצאה משפטית נכונה ראויה סבירה והוגנת, אך לא זו השאלה, השאלה היא - האם ניתן היה להגיע למסקנה אחרת? האם תוצאה אחרת בנסיבות העניין, שהכל נותר במתכונתו, אפשרית ואולי עדיפה וטובה מהמסקנה שבית המשפט הגיע אליה? דומה כי התשובה לשאלות אלו הינה חיובית, ואכן ניתן היה לבחור בדרך אחרת, באמצעותה נכון היה להגיע לתוצאה שונה מההחלטה שהתקבלה בהכרעת בית המשפט. הכיצד?

חוק בתי המשפט מונה את הסיבות בעטיין יתיר בית המשפט את קיומו של דיון חוזר: "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף". בין שומרי הסף אותם מונה החוק, אנו מוצאים את זה אשר בהיכלו יכנסו כל עניין בעל חשיבות. מכאן שבכוחה של חשיבות העניין להתיר את קיומו של דיון נוסף.

תיק קצב, על נפתוליו, נחשב לתקדים חשוב בהתפתחותה השלטונית של מדינת ישראל. זוהי הפעם הראשונה שמדינת ישראל מושיבה על ספסל הנאשמים את נשיאה. החברה הישראלית אף היא הגיבה לתיק זה באמצעות שיח ציבורי סוער, אשר התבטא בעוצמת הסיקור התקשורתי שליווה את הפרשה - החל משלב החקירות, עבור לשלב הגשת כתב האישום וכלה בכניסתו לכלא ובעותרים ציבוריים אשר ביקשו להתערב בניהול התיק. התערבות זו יש בה כדי לאשש את הטענה שאכן, מה יותר חשוב לנו מהאזרח מספר אחת של מדינת ישראל?

אומנם עניינו נידון בבית המשפט המחוזי, ובערעור שהוגש לבית המשפט העליון, אך גם לאחר פסק הדין בערעור עדיין נבוך האדם שרזי המשפט רחוקים הימנו ותחושותיו כלפי התקשורת הינן שליליות. לדידו עומד אדם, נשיא לשעבר, שממשיך לטעון שידו לא היתה במעל, "לא אנסתי", ובאמתחתו ראיות חדשות, טענות משפטיות - אם כך, מדוע לא לאפשר דיון נוסף בעניינו?

במענה לחשש אותו הציג בית המשפט בהחלטתו, לפיו התרת הרסן תאפשר יצירת ערכאת ערעור נוספת, עלינו להיזכר באשר הורה לנו השופט ברנזון, אשר קבע כי "כשם שמוטב שתשעה עבריינים ייצאו לחופשי מאשר אדם אחד יורשע על לא עוול בכפו, כך מוטב בעיניי שצדק יעשה במקרה אחד, שבו הוא דרוש, מאשר למנעו בגלל החשש שמא יתפרצו עוד תשעה טרדנים אחרים".

אכן יציבותה של שיטת המשפט חשובה, עקרון סופיות הדין הינו ערך שיש להגן עליו, וכללי הפרוצדורה תכליתם להבטיח פתרון משפטי באמצעות כלים מפורטים שהשופט והמתדיין בו אמורים להתנהל לאורו בדרכם להכרעה. אך צריך לזכור שמדובר בכללים בלבד, חשובים ככל שיהיו, אין הם יכולים להוות תחליף למיטת סדום, שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין. הדרך הראויה אמורה ליצור סינתזה בין שני ערכים מעולמה של ההלכה, האחד הציווי "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" והשני "ובערת הרע מקרבך".

דומה כי אכן תוצאה משפטית שונה וצודקת בנסיבות העניין הייתה אכן אופציה אפשרית, וטוב היה לו לבית המשפט אילו היה מאמצה. אולי הגשים בית המשפט בהחלטתו לדחות את הבקשה לקיום דיון נוסף את נשמתה ורוחה של ההליך השיפוטי, אך הפסיד הוא את נשמתה היתרה.

עו"ד בן-יצחק הוא מרצה בפקולטה למשפטים של מכללת שערי משפט