האלימות: החברה הישראלית נפרמת

פרשת האונס המזעזע בגן העיר בתל אביב מגיעה אלינו בדיוק אחרי הרצח המזוויע בבאר שבע, דקירות בנתניה וברחבי הארץ ופרשת המין של בכירים בעיריית קריית מלאכי. פרשה דולקת אחר פרשה, והקצב רק מתגבר. החברה הישראלית מגלה לפתע את החצר האחורית המוזנחת שלה. הביטחון החברתי מתמעט והולך. מנגנוני התקשורת מתחסלים אל מול האלימות. השפה היא אלימה. הביצוע הוא אלים. במקום לדבר, אונסים ורוצחים. הדיאלוג אבוד ואיתו גם התקווה להגיע להבנה בין אדם לחברו.

הדבר המפחיד באלימות הוא שהיא מתחילה בגיל כל כך צעיר. גדי ויכמן נרצח כי הוא ביקש שקט והתחשבות בילדיו. אסור להניח שזה לא יקרה בשכונה שלנו. זה יכול לקרות בכל שכונה בישראל, וזה לא קשור רק לעוני או לתסכול חברתי. יש אצלנו חוסר יכולת להקשיב, להיות סובלני, לפתוח את האוזן למצוקה של האדם העומד מולך. אי אפשר להאשים בנושא רק את הצבא, את הכיבוש או את רשויות הרווחה.

דרושה כאן אחריות ציבורית רחבה יותר מהאשמת מוסד שלטוני כזה או אחר. יש אצלנו שאון שאינו מאפשר להקשיב איש לרעהו - ואנו רואים לאן הדברים מידרדרים: רצח, דקירות, הטרדות מיניות ואונס.

זה מתחיל בבית, בחינוך ובדיבור שמתקיים בין הילדים ובין הוריהם. כשההורים חסרי אונים מול ילדיהם, התוצאה היא שהילדים עצמם חסרי אונים מול עצמם ומול חבריהם. המערכת המשותקת הזאת מייצרת אטימות, כעס וזעם. ועל רקע חוסר היכולת לדבר עולה האלימות כפתרון.

אני מביט בחוסר אונים בכותרות העיתונים ושואל את עצמי מהו הרף הסופי של האלימות הישראלית. מה עוד צריך לקרות כדי שנתעורר. התשובה אינה פשוטה. בכל רגע נשברים שיאי האכזריות המשתוללת ברחובות. אך איני חושב שהאלימות חסרת משמעות ואינה יכולה לקבל מענה הולם.

המפגש עם האלימות הזאת, המתרחשת בצידי הדרך - פעם בחניון ובשירותים ציבוריים בגן העיר בתל אביב ופעם בשכונת מגורים בבאר שבע או בשוק בנתניה - לא ייפתר רק על ידי המשטרה, הפעלת כוח ואכיפת סדר ציבורי. הרחוב אינו מועדון קרב. הרחוב צריך להיות מקום משותף שבו אנו נפגשים עם האחר. אפשר כמובן לרדת לרחוב עם שריון עבה, כאילו היינו אבירים בימי הביניים, אבל מה זה ייתן לנו? זה רק יגדיל את הריחוק. חייבים להביא לרחובות אנרגיה מחודשת מתוך חזון משותף.

האלימות הפושה אצלנו מראה לנו שמשהו בחברה הישראלית פרום, לא תפור כהלכה, ומתוך הקרעים אנחנו בסדום ועמורה. עלינו לחבר את החברה הישראלית מחדש לתוך אתוס של דיאלוג, של סובלנות ושל הקשבה. חייבים להעניק תקווה לילדינו. יש לנו אוזניים ופה, אז בואו נשתמש בהם.